ספין דייטינג ברומניה

כל מפגש עם קהל חדש הוא סוג של בליינד דייט. שני הצדדים, הקהל מצידו, ואני מצידי, נמצאים כאן כדי להתאהב. לא בטוח שיצא מזה משהו, אבל זו המטרה שלשמה נתכנסנו. במקרה הרע, אנחנו מקווים שניפרד כידידים. במקרה הטוב, נתחתן. זה שם המשחק, ויש לנו שעה וחצי לשחק. למקומות, היכון, צא.

אנחנו מתחילים בצעדים זהירים ומדודים. שנינו מתרגשים. אנחנו כאן כדי לגעת ולהינגע. צעד ראשון, נרעד ומדוד, עובר בשלום. אני מקבלת מחיאות כפיים, אני אפילו מרגישה את החיוכים על הפנים. יש חיבור, יש על מה לדבר, אני מרשה לעצמי לעשות צעד נוסף. הריקוד והשיח חייבים להיות הדדיים. ככל שהקהל נפתח אליי, אני נפתחת אליו, ולהפך. אבל הדברים חייבים להתרחש ברגישות הדדית, מתוך כנות וכוונת לב אמיתית. וזה עובד, אנחנו מתחילים להיסחף. יש כאן סיכוי לאהבה. אנחנו נעשים אינטימיים מרגע לרגע. ככל שהם נפתחים לקבל את ליבי, ליבי נפתח ונחשף ונפרש לפניהם בכל חדריו. עכשיו, גם כשאני נופלת, הם מרימים אותי, וכשהם קצת נופלים, אני חשה להרים אותם (יש לי שירי מצוקה. אם איבדנו זה את זה לרגע, אני מיד שולפת אותם. אלה הם שירים קצרים, ממוקדים, ישירים, שאי אפשר לאבד בהם כיוון. אתה יודע בדיוק לאן אתה הולך כשאתה שומע אותם). מחיאות כפיים, הדרן. וואו, זהו, היה טוב. שנינו כבר מחכים לפגישה הבאה, שתהיה, אם ירצה השם, בסיבוב ההופעות הבא באזור. אתה יודע שהדייט מוצלח, כשאינך יכול לחכות לפגישה הבאה.

הבטיחו שיהיה בסדר

יותר מופרך מטרנטינו

למחרת מגיעים לקחת אותנו לקלוז'. בערבו של היום, אנחנו מופיעים במועדון שעוצב על ידי בעל המקום, שהוא גם אדריכל וגם פריק של מוזיקה. אנחנו נדחקים לוואן מצוחצח, כששני מאפיונרים עם ג'ל ושפם דקיק ומעוצב מתיישבים במושב הקדמי, ספונים בין ערמות של קופסאות נעליים של פבריציו, שמי יודע מה יש בהם. הדרך אורכת כשש שעות. פתאום, באיזה כביש צדדי באמצע שום מקום בין הרים וכפרים, מקבל הנהג טלפון, ומודיע לנו באנגלית רצוצה ומבטא סיציליאני כבד שהוא חייב לעצור רגע, ממש כאן, באמצע השומקום, לפגוש חבר. זה יקח דקה או שתיים.

אנחנו עוצרים, ועל פנינו חולפים במהירות משאיות שכמעט מוחקות אותנו מהכביש. מאחורינו נעצר החבר, והם מתחילים להחליף חבילות ביניהם. באמצע הכביש. אנחנו מפחדים להביט אחורה, כדי לא לראות מה שאסור לראות, ומנסים להציץ דרך המראות הקדמיות. במבט חלקי אנחנו מזהים אקשן עירני במיוחד, ותחלופת חבילות ארוזות בפלסטיקים. אנחנו בטוחים שנקלענו לעסקאות מפוקפקות בהחלט, ומתכננים דרכי מילוט. אל ההרים. קונספירציות חובקות עולם חולפות בראשנו. פסטיבל הג'אז אינו אלא סיפור כיסוי תמים ופיתיון מבריק. אכלנו אותה. אסף (המתופף) מפעיל את יונתן (הגיטריסט), איש הקומנדו הימי בעברו, שבמקרה הצורך יקח פיקוד. יש פה נהר קרוב, ואם חייבים, נלמד גם לצלול. אני והמתופף לוקחים את הצד של החרדות. מדמיינים את הרע מכל. הבסיסט והגיטריסט נמצאים בצד המרגיע. אבל כולנו מסכימים שגם טרנטינו לא יכול היה לכתוב סצנה מופרכת מזאת. ארבעה מוזיקאים ירושלמים שנקלעו לעסקה אפורה של מאפיונרים-צעצוע באחת הדרכים הצדדיות באזורים הנידחים יותר של רומניה, בדרך להופעה. אני מתחילה לחשוב אם מוזיקה שווה את כל זה.

אחרי דקות ארוכות שמרגישות כמו נצח, מתחילים השניים להעמיס חבילות ארוזות על הוואן העמוס במילא. אנחנו מעבירים את התופים והגיטרות על ברכנו, כדי שלחבילות המסתוריות יהיה מקום. אנחנו מנסים להתבדח עם השניים, להתחבב עליהם, לא לעורר את חשדם בחשדנו, ומזכירים להם, ככה, בעדינות רפויה, שאנחנו עלולים לאחר להופעה, ושיש עוד סאונד צ'ק לעשות, והם עונים בצחוק נינוח ומאיים, חושף שיניים וזהב, וממשיכים להעמיס. אנחנו ממשיכים לנסוע, והגיטריסט פוצח בשיחה עירנית ונוירוטית עם השניים, רק כדי להסיח את דעת כולנו מהמתח המצטבר באוויר הדחוס והמפוחד אשר בינינו. הם מסבירים לנו שהם סוחרים, והחבילות הן חפצי נוי לבית, עבודת יד רומנית, ומראים לנו דוגמה או שתיים. אנחנו מגיבים בהתפעלות עודפת.

להיזהר, הבי.בי.סי מצלמים

האתר של הדרה