תוציאו את היד מכיס הערים הגדולות
במקום לגלות אחריות, נוטלת הממשלה כספים ממי ששמרו על ניהול תקין, ומעבירה אותם לעיריות שכשלו בתפקידן
לפי אותו סעיף, יוכל שר הפנים לקחת את כספי משלם המסים בעיריות "יעילות", הגובות ארנונה מתושביהן ומספקות להם שירותים מבלי להיכנס לגירעון, ולהעבירם לעיריות "גירעוניות". משמעות הדבר: אם אתה מתגורר בתחומה של עירייה אחראית, המנהלת את ענייניה בתבונה, עליך לצפות שבקרוב תיאלץ האחרונה לגבות ממך עוד מסים, כדי לממן את שכנתה השקועה בחובות. אתה גם יכול לצפות שמצב זה יימשך לעד, שכן מה טוב מהמצב הזה לעירייה השכנה? מה יגרום לה להתייעל אי-פעם?
את ההצעה הזו מנסים כמובן לשווק לנו באריזה "חברתית". הנה מוטלות לפנינו עיריות במצב תקציבי קשה, עם חובות מעיקים, שאינן מסוגלות לשלם משכורות לעובדיהן. אין ויכוח שחובת כולנו כאזרחים לשים סוף לחרפה בה אנשים עובדים חודשים על גבי חודשים ללא משכורת. המצב הזה כל-כך מעיק על פקידי האוצר, עד שהיו חייבים למצוא לו פתרון "יצירתי", כלומר: כזה שלא יעלה לממשלה אגורה, אלא ימומן על-ידי האזרחים. במקום לגלות את האחריות הנדרשת ממנה, שוב מחליטה הממשלה ליטול סתם כך כספים ממי ששמרו על ניהול תקין ונכון, ולהעבירם לעיריות שכשלו בתפקידן.
העיריות הגירעוניות מגיעות למצוקה הזו מסיבות שונות. אצל חלקן קורה הדבר מסיבות מוצדקות - בשל מבנה כנסות בעייתי ובשל אוכלוסיה המתקשה מסיבות אובייקטיביות לשלם ארנונה בשיעורים מספקים. אולם אצל החלק האחר מתרחש הדבר מסיבות שאינן מוצדקות כלל - לעתים בגלל ניהול כושל, לעיתים בגלל שחיתות וחלוקת ג'ובים. במקום שהממשלה תמלא את אחריותה לתקן מקרים אלו ולהעניק סיוע במענקים ממשלתיים לעיריות הזקוקות לכך באמת, היא בחרה לשלוח את העיריות - למעשה את האזרחים - לעזור זו לזו ולעזוב אותה במנוחה.
בישראל 15 עיריות עצמאיות ולא גירעוניות, בהן תל-אביב, חיפה, ראשון לציון, אשדוד, נתניה, חולון, אשדוד, חדרה ועוד. אלו גובות ארנונה כראוי
ומכלכלות את הוצאותיהן בהתאם להכנסותיהן. מעל 6 מיליארד שקלים שילמו תושביהן ובעלי העסקים בהן ב-2005, כדי לקבל שירתי תברואה, חינוך, תרבות ושירותים אחרים. אלה גם הערים הגדולות יותר, שמשרתות מבחינה כלכלית ותרבותית אוכלוסיה גדולה הרבה מעבר לתושביהן: הן מפעילות מוסדות חינוך, תרבות ורווחה אזוריים, מרכזים אקדמיים, מרכזי יום לקשישים, לנוער ולילדים; הן מטפחות גנים ופארקים אזוריים ואת חופי הרחצה; יוזמות אירועי תרבות, אליהם נוהרים כל תושבי הסביבה, ואף מפנות את הפסולת שמשאירים המבקרים הרבים מן העיר ומן החוץ; הן מפקחות על בעיות תנועה, איכות סביבה, מטרדי רעש, ריח ותברואה, הנוצרים על-ידי עשרות אלפי כלי-רכב ומאות אלפי בני-אדם הנכנסים מדי יום מהפרברים, ואף פועלות לעידוד העסקים והמסחר בעיר. החלשתן תגרור פגיעה בכל תושבי האזור.
בעולם המערבי כולו הולכת וגוברת המגמה של ביזור הכוח והעברת תחומים לאחריות השלטון המקומי. שם בוחרים התושבים את נציגיהם ישירות, הם מכירים אותם מקרוב ויכולים לבקר את פעולתם. כאן יכולה להתקיים דמוקרטיה אמיתית, בהשתתפות האזרחים ובפיקוחם. כאשר הממשלה היושבת בירושלים שולחת את ידה הארוכה להתערב בנעשה בתוך עירייה עצמאית ומאוזנת מבחינה תקציבית, היא חוזרת למגמה של משטר ריכוזי ואפל, בו הכל מתנהל מעל ראשו של האזרח הקטן ללא כל יכולת השפעה מצידו, והכוח מתרחק עוד יותר ממנו ומתקרב לפקיד הגדול.
במקום שמשרד האוצר יסייע בידי העיריות החלשות להיחלץ ממצוקתן, הוא מציע לגרור את כל השלטון המקומי מטה, ולשלוח את כולנו לגור בערים שייראו יותר ויותר כמו שיכוני עוני בדרום אמריקה. עתה מונחת ההצעה הרעה הזאת על שולחנם של חברי-הכנסת. מי שמאמין בדמוקרטיה ובאחריות הממשלה כלפי האזרח, יורה לאוצר להוציא את ידו מכיסי התושבים, ולא לגלגל אליהם את אחריותו כלפי הרשויות הגירעוניות.
איתן אטיה, מנכ"ל "פורום ה-15" המאגד את מרבית הערים הגדולות בישראל (ללא ירושלים) ומסייע בתוכניות אורבניות שונות