אסיפת הורים

תגידו מזל טוב: עידית ברק, מעצבת אופנה, ורון ריינפלד, יועץ עסקי, עומדים להינשא. השניים החליטו לקשור את גורלם בטקס שיעוצב לפי המסורת היהודית וברוח ישראלית-חופשית. יפתח שילוני, מנהל-שותף במרכז הארצי לחתונות ישראליות "הֲוָיָה" , משמש כעורך הטקס (להלן החוּפאי) ויוצר אותו ביחד איתם. בשבועות הקרובים הם יתארו את יצירת הטקס בסדרת טורים.

את המפגש השני ערכנו שלושתנו יחד עם הוריהם של עידית ורון, בבית אמו של רון. כיוון שמדובר בדור שלנו, המפגש הזה שימח אותי במיוחד. כמו זוגות רבים אחרים, עידית ורון עזבו את בית ההורים מזמן, ראו עולם, השכילו ויצרו. לכאורה, את הפרידה מדור ההורים הם כבר עשו מזמן. אבל חתונה היא גם משפחה, וכשמדובר במשפחה כל הדורות מעורבים. אני שמח שעידית ורון הבינו את זה (למעשה, הם העלו את הנושא בעצמם), ולכן הפגישה עם כל ההורים היתה טבעית ונכונה כל-כך.

הברכה הרביעית בשבע ברכות החתונה אומרת "ברוך אתה יהוה, אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו". לא רק האל בורא ויוצר, אלא גם ההורים. מפגש שכזה מאפשר לי לראות עד כמה דומה הזוג שמתחתן להוריו - דמיון פיזי, מנטלי ואינטלקטואלי. מפחיד להיווכח לפעמים שלא משנה כמה ננסה לברוח מהדמיון הזה, נמצא את עצמנו אומרים בדיוק את מה שאימא היתה אומרת, או נגיב בתנועת יד ממש כמו אבא.

את המפגש כולו הקדשנו לברכות האירוסין והקידושין המסורתיות שנכתבו בתקופת המשנה (בשנת 200 לספירה לערך), והיוו את מרכז טקסי הנישואין של עם ישראל מאז ועד ימינו. יחד ניסינו לחשוב מה הביא את חכמי המשנה, ואחריהם את ממשיכיהם בתקופות התלמוד, הגאונים וימי הביניים, לכתוב דווקא את הברכות האלה. תהינו מדוע הם כללו בהן את הסמלים המיוחדים של החתונה היהודית, ואילו שינויים נעשו בהתאם לרוח הזמן והתקופה.

ברור היה לנו שמי שכתב את הטקסטים ומי שפירש אותם מאוחר יותר היה אדם מאמין, אולם זווית ההסתכלות שלנו היתה חברתית ומוסרית: מה ניסו רבני אותן התקופות להשיג מבחינה ערכית? כיצד רצו לחזק את הקהילות החיות

 בגולה? כיצד ניסו להילחם בהשפעות החיצוניות של העולם הנוצרי והמוסלמי?

אין ספק שרבנינו לדורותיהם הבינו את המציאות ופירשו אותה בהתאם לרוח הזמן. גם אנחנו, סביב שולחן הסלון, פירשנו את הברכות ביחד. ניסינו לבדוק אילו מהן נכונות ורלבנטיות לנו ולימינו, מה ניתן ללמוד מתפיסת הזוגיות והמשפחה של תקופת המשנה, ובעיקר התחלנו לחשוב איך נחבר את הטקסטים האלה לחתונה של עידית ורון.

לרגע שוב התקנאתי בקולגות שלי, הרבנים הדתיים והחרדים. הרי אצלם הדברים מובנים כל-כך מאליהם. השמחה מוגדרת וברורה והצורך לברר את מהותה אינו קיים. כך למשל, ברור לכל כי בחתונתו של זוג דתי יברכו את שבע הברכות בני המשפחה והידידים הקרובים ביותר (גברים בלבד, אגב). הדבר יוצר תחושה של חיזוק הקשר המשפחתי ושל רוח הקהילה.

ואילו אצלנו, באווירת הבלבול, אנו תוהים האם חברינו ירצו לברך? מה יגידו? והאם לברך ברכות מסורתיות המופנות אל אלוהי ישראל, כאשר אנחנו אנשים חופשיים וריבוניים לגורלנו? האם אנחנו עושים שקר בנפשנו? האם אנחנו ממשיכים מסורת? האם עלינו לשלב בין הגישות? ואולי כל התשובות נכונות.

לקראת חצות הלילה עשו יום העבודה המתיש, האבטיח והעוגה שהכינה אמו של רון, את שלהם. בראש מלא ובעיניים טרוטות יצאנו מהבית עם רשימה של שאלות טכניות ותוכניות לקראת כתיבת טקס החתונה. מה יהיה בו? מי יוזמן לקחת בו חלק? מי יברך? ואילו סמלים תרבותיים ניקח אתנו לטקס? תהליך מרתק של כתיבה עוד צפוי לנו. חשבתי לעצמי שעליי להתמודד עם אתגר נוסף: למרות פרסום הטור ב-ynet, הייתי רוצה שהחתונה תהיה כמה שיותר אינטימית, שקטה ורגועה. איך עושים את זה?

אך ביורדי במעלית, אחרי שנפרדתי מכולם, הרגשתי טוב עוד יותר. בחתונה הזו, כך אני מרגיש, אשחק במגרש הביתי שלי. אני אוהב את החתן והכלה, אני מכיר חלק מחבריהם ועכשיו זכיתי להיפגש עם הוריהם ולהעריך אותם מאוד. לחתונה אגיע בשמחה גדולה, אולי כמו שמרגיש הרב האורתודוכסי שמגיע לחתן זוג מקהילתו.

ההורים שלנו, אותם הזמנו לפגישה השנייה עם יפתח, שמחו לקחת חלק בחשיבה המשותפת על הטקס. למעשה, הם רצו לפגוש את יפתח לפחות כמו שהוא רצה לפגוש אותם. וכך הגענו כולנו לבית של אימו של רון, ולמרות שההורים כבר התראו בכמה הזדמנויות היה במפגש הזה משהו חגיגי. ההתכנסות הזו של כולנו, הישיבה בצוותא והשיחה על הטקס, הפך את ליווי ההורים לחופה ממנהג טקסי וסמלי בלבד למשהו אמיתי, מוחשי ומרגש מאוד.

לאחר שיחת חולין קצרה, בה יפתח וההורים סיפרו על עצמם והתוודעו אלה לאלה, ניגשנו למלאכה. היה מעניין לראות איך הצדדים בוחנים האחד את השנייה: יפתח את מידת הציניות והפתיחות של ההורים, והם מצדם את ידיעותיו ובקיאותו של יפתח. אנחנו היינו ספק קפוצים ספק משועשעים לנוכח הסיטואציה.

אך ככל שהערב התקדם השתחררנו כולנו, והשיחה הפכה לסקירה מרתקת של יפתח על ההשתלשלות ההיסטורית של טקס האירוסין והנישואין ביהדות. מתי הוא הופיע לראשונה בכתובים, איך ומתי נוספו אליו מסורות כמו שבירת הכוס ועוד. כמו בפגישה הראשונה, שוב לא יכולנו שלא להרגיש מופתעים ושמחים שדווקא בשל הבחירה שלנו להתחתן בטקס חילוני, בעיני רבים הפניית גב למסורת וליהדות, אנחנו זוכים להבין את המשמעות של הטקסט והטקס. האמת, מן הסתם בפעם הראשונה בחיינו, וזאת לאחר שנכחנו בחתונות רבות כל-כך. אירוני, לא?

השלב הבא היה קבלת החלטות לגבי הטקס הפרטי שלנו. שלב מבלבל מאוד, כי פתאום אין מי שיגיד "ככה צריך - כי ככה עושים". עכשיו אנחנו צריכים להחליט מה נכון לנו. ומכיוון שלא התחתנו בעבר, עלינו לסמוך על תחושות הבטן שלנו. עניין קצת מפחיד, יש להודות. בעצתו של יפתח עברנו על הטקס המסורתי ובכל שלב עצרנו ואמרנו "את זה נכלול בטקס שלנו, את זה לא, וכאן אולי נשנה קצת".

בסופו של תהליך הגענו לנקודה ממנה, בעצם, התחלנו: טקס שנצמד למסורת היהודית אבל מאפשר לנו לראות את עצמנו בתוכו כזוג. לבסוף בחרנו לכתוב את הכתובה בעצמנו כהתחייבות הדדית, ולקדש האחד את השנייה. בנוסף, את שבע הברכות יאמרו בני משפחה וחברים על-פי המסורת, אבל הם יכתבו ברכות שיהיו רלוונטיות לגבינו.

עם תום הפגישה, שהיתה ארוכה אך בהחלט מעשירה ונעימה, נשלחנו הביתה עם רשימה של שאלות. העיקרית שבהן עסקה בנושא המרכזי שסביבו ייערך הטקס. וכך, השבוע שאחרי הפגישה כלל תקשורת אינטרנטית וטלפונית הלוך ושוב בינינו ליפתח. הוא שולח טיוטה, אנחנו מעירים הערות - וחוזר חלילה. אי אפשר להגיד שאנחנו מסכימים על הכל (אהבתו של יפתח לטקסטים של מאיר אריאל, למשל) אבל לפחות אנחנו יכולים להגיד הכל.

ההכנות לחתונה הגיעו לישורת האחרונה. שעות של חשיבה, הכנות וסידורים עומדות להגיע לסיומן כשנינשא מחר (שישי). החתונה תמיד נראתה רחוקה כל-כך, אבל הנה היא כאן. מסיבות הרווקים והרווקות שחברינו ארגנו כבר מאחורינו, ואנו מבלים את השבוע האחרון עם המשפחה והחברים. קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.