הדרך לשלום לא חוצה את ירושלים

בעייתה הייחודית של ירושלים מתחילה ונגמרת בשאלת עתידה הפוליטי. בחינת מצעי המפלגות הגדולות מצביעה על כך שכולם כבר מסכימים עם קריעתה של העיר לשתיים, והוויכוח היחיד הוא: האם לגזור יפה במספריים, או לחתוך בסכין; לקרוע מהר שלא יכאב או לאט, שנתרגל. האמת שטרם נאמרה היא כי כל חלוקה תביא לחורבנה של העיר. אולי, אחרי שלושת אלפים שנה של הקזת דם והמטת חורבן, הגיעה העת להבין כי הדרך להשגת שלום כלל לא חוצה את ירושלים.

ירושלים משולה בעיניי לתינוק המריבה במשפט שלמה. אפילו החכם באדם התקשה למצוא פתרון לריבן של שתי האמהות, הטוענות כל אחת: "שלי הוא". שלמה זיהה כי האם האמיתית היא זו שמוכנה להציל את בנה ממכת החרב המאיימת לחצותו לשניים ונותנת אותו לידי האחרת, ובלבד שיחיה. האם השקרית, שאין אהבת אמת בליבה לתינוק, מעדיפה שימות, ובלבד שלא יהיה לצרתה. לפני שחבורת הגברים מתיישבת בקמפ-דיוויד או בקלאב כלשהו כדי לדון בסוג החרב שתחתוך בבשרה של ירושלים, כדאי שילמדו קודם את היתרונות והחסרונות של חלוקת העיר, על סמך מודלים של ערים דומות בעולם עם קונפליקט דו-לאומי דומה.

בעיר ניקוסיה, למשל, הוחלט להפריד בין הקפריסאים הטורקים והיוונים באמצעות חומה פיזית, שלא הביאה כל פתרון כלכלי או מדיני לסכסוך בין שני העמים. גם החומה בלב ברלין לא הביאה לתוצאות הרצויות, וסופה שהופלה על-ידי האזרחים עצמם. עיר המריבה האירית בלפסט אמנם לא נחצתה בגדר, אך אוי לו לילד קתולי שיצעד בטעות לרחוב פרוטסטנטי. תושבי חבל אלזס-לורן נקרעו שנים רבות בין ריבונות גרמנית וצרפתית, עד שהוסכם על חלוקת ערי הגבול כך שתושביהן הגרמנים יהיו בזיקה לאומית לגרמניה, ואלה הצרפתים - בזיקה לצרפת, זאת מבלי להזדקק לגבול פיזי בתוכן.

ירושלים צריכה ללמוד מהמודלים השונים ולאמץ מודל שיותאם לה. מודל כזה ייתכן עם השארתה עיר מאוחדת לנצח ברמת השירותים העירוניים ועיריית הגג האזורית, כשתושביה הערבים יחיו בעלי זיקה לאומית לשלטון הירדני או הפלסטיני, ותושביה הישראלים ימשיכו לשמור על זיקה לאומית למדינה הישראלית. ניהול ענייני העיר עצמה לא יהיה קשור לזיקה הלאומית. חלוקת העיר לרובעים, המנהלים את עצמם באופן אוטונומי, היא הפתרון להשארת העיר מאוחדת פיזית, כשאוכלוסיותיה הן המחולקות לשתי ריבוניות.

שטח המטרופולין יכלול גם את אבו-דיס, א-זעים ועזרייה, אך אלה יוגדרו כרובעים שלאזרחיהם זיקה לאומית לפלסטין או לירדן. חיבורם של כלל הרובעים לישות מטרופולית תשתמע מהפיכתם למאוגדים תחת רשות מנהלית אחת יחד עם מבשרת, נטף, גבעון, מעלה אדומים, כלל הקיבוצים והמושבים שסביב העיר וכדומה. את ההתנגדויות לסיפוח אפשר יהיה לנטרל באמצעות הגדרת היישובים כמינהל עצמאי, ומתן אוטונומיה במשק כלכלי סגור לכל רובע ורובע.

חלוקה מנהלית של המטרופולין החדש שיווצר לרובעים מנהליים תתבסס על הצלחת הניסוי של חלוקה ושליטה באמצעות מינהלים קהילתיים. האזורים שיסופחו לעיר יוגדרו גם הם כרובעים ויפעלו בעצמאות מנהלית, עם קשר מוגבל לעיריית גג. גבולות הרובע ייקבעו בצל העיקרון הכלכלי שגודלו אכן מאפשר לו לכלכל את עצמו (כך בכל רובע ייכללו מבני ציבור, אזורי תעשייה ומוסדות, מהם ניתן לגבות ארנונה לרווחת כלל הרובע). רובעים בעלי זיקה לאומית ישראלית ייהנו מתקציבי המדינה כנהוג היום, ורובעים בעלי זיקה אחרת ייהנו מתקציב המדינה שלהם. יחד עם זאת, כל רובע יפריש תקורות לניהול עיריית הגג, שתתמקד בתכנון על, קביעת מדיניות ותשתיות אזוריות.

בפאזל הרובעים סובבי ירושלים, יוגדרו בנפרד אלה הכלולים בתוך העיר עצמה, תוך צמצום מקסימלי של גבולות השטח, והוא בלבד

 יקבל מעמד של אזור נטול מס בדומה לאזור גיברלטר. עיריית הגג תקבל תקורות מהרובעים ותעסוק בקביעת מדיניות ותכנון. היא תאציל את כל הסמכויות האחרות לרובעים ותאפשר לכל רובע ליזום תוכניות ולגייס בעבורן הון; היא תספק שירותי תשתית ובקרה שאינם כדאיים כלכלית להפעלה בידי המינהלים, וכן תהווה גוף ערר להכרעות בין מנהליות שאינן מוצאות פתרון מוסכם.

כל רובע יזכה לריבונות מנהלית, כך שינוהל עצמאית והנהלתו תיבחר ישירות על-ידי תושביו. אופיו של כל רובע, תרבותו, חלוקת מבני הציבור שבו ופעילות מערכותיו ייקבעו בהתאם לרצון התושבים, באמצעות ועדות רובעיות. במקביל תבוטל מועצת העיר ירושלים ותוקם מועצת-על המורכבת מראשי הרובעים, שיבחרו מתוכם יו"ר לתקופה של ארבע שנים. 

רוני אלוני-סדובניק, לשעבר ממלאת-מקום ראש העיר ירושלים