לישראלי המכוער שהתנחל לי בערסל

יוני, יוסי, יעל או מיכל. אתם אולי לא מכירים אותי, אבל אני מזהה אתכם מרחוק: סנדלי שורש לרגליכם, כיסוי שחור גדול עוטף את תרמילכם, ו"למטייל" פתוח על המסך - כדי לשמוע את הטיפ האחרון על ההוסטל הכי זול בכפר. בדיוק סיימתם שירות צבאי מפרך, ואתם בטוחים שהגיע הזמן לכבוש את העולם. ראיתי אתכם שם, בסידני, בבואנוס איירס, בסוף גם בתל-אביב, ויש כמה דברים שחשוב שתדעו. אולי לא את הכל תאהבו, אבל אני מבטיחה לכם: זה נכתב מתוך אהבה גדולה.   

אבל לפני הכל, אציג את עצמי. אני תרמילאית יהודיה מאוסטרליה, וגם אני - תאמינו או לא - נמצאת בעיצומו של מסע סביב העולם. ההרפתקה שלי החלה לפני תשעה חודשים במסלול המוכר, זה שכל "גרינגו" עובר, בגואטמלה. אחרי טיסות אינסופיות, כמה קילומטרים טובים במיניבוסים מיושנים וספינה עמוסה לעייפה לקינוח, מצאתי את עצמי סוף-סוף באגם אטיטלן בסן פדרו. סוף-סוף הגיעו אל קצן שנתיים של תכנונים, חסכונות וספירה לאחור, ומסע בן שנה יצא לדרך.

תתפלאו לשמוע, אבל במיוחד התרגשתי לפגוש מטיילים מישראל. כבר חיכיתי לשפשף את העברית החלודה שלי ולשמוע מקרוב על המצב בארץ הקודש. אמנם, כמה מחבריי הזהירו אותי מראש שהישראלים שהם פגשו בחו"ל היו, נאמר בעדינות, לא ממש שקטים, וכאלה שלא ממש ששים להתערבב עם לא-ישראלים. אבל אני הייתי אופטימית. אחרי הכל, כולנו אחים.  

בסן פדרו, תמורת חמישה דולרים, מצאתי חדר במלון עם נוף קסום לאגם וערסל מחוץ לו. מה יכול להיות יותר מושלם מזה? אבל

כל תקווה לנוח קצת בערסל שלי נגוזה במהירה: כשפתחתי את הדלת, נדהמתי לגלות את כל אורחי המלון כמעט שרועים שם בתורות, צועקים זה לזה בעברית. הם הבחינו בי בפתח, סקרו במבט ארוך מלמטה למעלה, מילמלו דבר מה ובחוסר רצון מופגן זזו קצת הצידה, כדי לתת לי לעבור. הערסל נשאר שלהם.  

עכשיו תבינו, לנו האוסטרלים יש אולי תדמית "מנומסת", שלא לומר כבדה או משעממת. אבל נדמה לי שאנחנו בכל זאת, כמו שאומרים אצלכם, "זורמים". אנחנו לא מזדעזעים מקצת חוצפה, וכשלנו כיף - גם אנחנו עושים כנראה קצת רעש. אבל אנחנו בטח לא מתלהבים להשכים קום בגלל כמה פולשי ערסל, שמנסים לנצח בהתערבות כלשהי דווקא מול הדלת שלנו. גם אם אנחנו לא אומרים לכם את זה בו במקום, זה פשוט מרגיז.  

למחרת, תקרית הערסל כבר הייתה מאחוריי, כשנסעתי במיניבוס בין כפרים מרוחקים. בדרך חזרה אותתו לנהג אם וילד שפספסו את ההסעה, ועמדו בחוץ נטושים. רובנו - ממש באופן טבעי - זזנו כדי לפנות מקום, אבל לא הישראלים; אלה צעקו בקולי קולות על השערורייה: "נהגוֹס, שילמנו מחיר מלא על הנסיעה המסריחה הזאת, למה שנידחס פה כמו סרדינים?!" כשהנהג התעלם ובכל זאת העלה את השניים, התלונות בעברית נמשכו. בסופו של דבר, התברר כי היו אלה שני יהודים, ושהבן מדבר עברית שוטפת. פניהם של הישראלים האדימו, ואני חייכתי לעצמי. אבל האופטימיות הראשונית שלי לגבי המטייל הישראלי החלה להתפוגג.

ככל שהמסע שלי נמשך, הבנתי שאתם מתחלקים לשניים: הטוב והרע. הישראלי מהסוג הראשון ידידותי להפליא, משעשע, טיפוס מרתק. אבל הוא יעדיף להיות במחתרת - לנעול כל נעל אחרת, להתערבב עם קהילת התרמילאים הלא-ישראלים, שרק לא יזהו אותו עם החבר'ה האלה. את הישראלי מן הסוג השני קל יותר לזהות: זה הוא שצורח במלונות ומסתלבט על כל העולם ואשתו. הבעיה היא שהסוג הזה, הצעקני הדוחה, מאפיל על הכל; מוציא שם רע לכולכם.

ולשם הרע הזה יש משמעות אדירה. כשעשרות-אלפים מביניכם חורשים את העולם בכל רגע נתון, ובאים במגע עם מאות-אלפי מוצ'ילרים

 אחרים (שכולם כותבים הביתה לחברים), הרבה מאוד אנשים מקבלים רושם מוטעה על הארץ הזאת. יותר מזה: תחשבו על זה שברוב הארצות, אלה האמידים והמשכילים יחסית שנוטים לטייל; כמה מהם יהיו ודאי הפוליטיקאים הבאים, ראשי המשק ובעלי ההשפעה, או בקיצור - כל מי שאנחנו מקווים כי יאמץ גישה חיובית יותר ביחס לישראל. זה באמת הרושם שכדאי שיישאר? 

אז יוני, יוסי, יעל או מיכל, בפעם הבאה שאתם שוכבים למישהו אחר על הערסל, או פותחים את הפה כדי לצעוק על מישהו שבסך-הכל מנסה לראות עולם כמוכם או סתם לחיות - תחשבו על המוניטין, על הפוטנציאל ההרסני של ההתנהגות שלכם. יש לישראל מספיק תקשורת עוינת, גם בלי שמוצ'ילרים שיוצאים ממנה יצדיקו את התדמית במו ידיהם וגרונותיהם.

ניקולה ליפמן, עיתונאית יהודיה מאוסטרליה