האם זכויות היוצרים ייעלמו? חלק ב'

בכתבה הקודמת: איך נולדו זכויות היוצרים?על הקניין הרוחני וגבולותיו

בורות בעולם מנוהל

שיעור האנאלפביתים בארצות-הברית גדול היום יותר מאשר במאה ה-19. ניל פוסטמן, כמו רבים, האשים את מערכת החינוך ואת תרבות הטלוויזיה. לפניו, היה מי שהאשים את הרדיו. אצל הפונדימנטליסטים המסקנה ברורה: להחרים את הטלוויזיה, ורצוי גם את הרדיו והאינטרנט, ורצוי גם כל דבר אחר שהומצא מאז הגלגל.

פול פוט, הרודן הרצחני של קמבודיה, גם הלך עם זה עד הסוף והוציא להורג כל מי שנמצא עליו סימן כלשהו של הציוויליזציה המערבית, לרבות משקפי ראייה, בדרך-כלל באמצעות חנק בשקיות ניילון. אבל לא רק הפונדמנטליסטים - כולנו יודעים שמשהו מאד עמוק התקלקל לנו בדרך. אם כי לא כולם מסכימים איפה ולמה זה קרה.

מכל מקום, במה שקשור לידע ומידע, שתי נקודות ציון בהיסטוריה בולטות מעל הכל: הופעת הדפוס במאה ה-15 והופעת האינטרנט במאה ה-20. בלי להמעיט מחשיבותם של אמצעי תקשורת אחרים, אי אפשר להתעלם מהמשקל ההיסטורי חסר התקדים של שתי התופעות האלה.

בתחילת המאה ה-15 היו בכל אירופה פחות יודעי קרוא וכתוב מאשר יש היום בישראל. לא היה טעם בידיעת קרוא וכתוב, כי ממילא לא היו מספיק חומרי קריאה. זמן היצירה של עותק אחד מספר אחד היה שווה ערך לזמן הקריאה של ספר כזה. המצאת הדפוס קיצרה את הזמן פי 10 עד פי 100. מספר האנשים שיודעים לקרוא גדל בהתאם.

הגידול במספר האנשים שיש להם היום גישה לסוגים שונים של מידע בזכות האינטרנט, הוא שווה הערך המודרני של מהפכת הדפוס. דוגמה מספרית מאלפת מספק "פרוייקט גוטנברג", שהעלה עד היום לרשת כ-17 אלף יצירות ספרותיות קלאסיות, פטורות מזכויות יוצרים. כ-2 מיליון עותקים שלהם מורדים מהאתר בכל חודש.

לסיג, במצגת המפורסמת, מדגים לאן דוחפת הרגולציה של התוכן בימינו עם ספרים אלקטרוניים אחרים - כאלו שאפשר לקבל היום בפורמט PDF עם הגנת DRM מובנית. פעם, הוא אומר, יכולת לעשות בספר מה שרצית מרגע שקנית אותו. יכולת לקרוא אותו, להקריא בקול, לתת אותו לחבר או למכור אותו. את הספרים האלקטרוניים החדשים אי אפשר לעיתים אפילו להדפיס, והסכמי השימוש שלהם מציבים בפירוש הגבלות על העברה, מכירה ואפילו הקראה בקול.

זה לא נשמע כמו משהו שקשור לזכויות - זה הרבה יותר מזכיר צנזורה. אבל כשם שהמצאת הדפוס הפכה את הצנזורה קשה הרבה יותר, כך האינטרנט הפכה את הצנזורה לכמעט בלתי אפשרית.

וזו בדיוק הסיבה לכך שהמודלים החדשים לפיקוח ואכיפה של זכויות יוצרים מגיעים מעולם התוכנה - כדי להילחם בטכנולוגיה באמצעים טכנולוגיים.

אבל חשוב להבין מה הטכנולוגיות האלה מביאות איתן. הסכמי הרישוי לתוכנות של מיקרוסופט למשל, לא מאפשרים למי שקנה אותן למכור את המוצר הלאה. אם, למשל, תקנו בשנה הבאה מחשב עם Windows Vista ותרצו למכור או להעביר לאדם אחר את המחשב הישן שלכם שמותקן עליו עותק של Windows XP, ההסכם דורש שתסירו את מערכת ההפעלה מהמחשב הישן. אחרת אתם עבריינים.

בשירות הטרור התאגידי

כולנו שמענו על המערכה המשפטית המתמשכת של חברות התקליטים נגד שיתוף הקבצים, ונגד משתפי הקבצים עצמם. כבר כתבתי כאן בעבר, שלדעתי זו מלחמה אבודה שבעקיפין גם מעודדת את השיתוף ומקדמת אותו טכנולוגית.

מעבר לניצול הציני של חברות התקליטים את החוק, כדאי להבין עד כמה רחוק הם מוכנים ללכת ומה המשמעות מבחינתנו. כי במקביל למערכה המשפטית, והרגולציה המוצהרת, חברות הענק האלו יורות לכמה כיוונים נוספים.

אחרי ניסיונות שונים להעביר בקונגרס האמריקני רעיונות חצופים, כמו להתיר לחברות התקליטים להעסיק האקרים כדי לתקוף מחשבים של משתפי קבצים, עושות היום חלק מהחברות ניסויים שונים בשיטות הגנה חדשות. אחד המקרים הידועים יותר, הוא זה שקיבל בתקשורת את השם "פרשת סוני" או "סוניגייט".

זה התחיל באוקטובר אשתקד. מרק רוזינוביץ', מומחה אבטחה, ניסה על המחשב שלו את הגירסה החדשה של RKR (Rootkit Revealer), שפיתחו הוא ועמיתו ברייס קוגסוול. לתדהמתו, גילתה התוכנה שהמחשב שלו עצמו נגוע ב-Rootkit, מנגנון הסוואה שמשמש כותבי וירוסים. בדיקה יסודית העלתה שהוא הושתל במחשב שלו כשניגן עליו את התקליטור Get Right With the Man של האחים Van Zant.

רוזינוביץ', שהופתע מגילוי רכיב התוכנה העויין בתקליטור חוקי למהדרין, חקר את העניין לעומק. הוא מצא שמדובר בתוכנה של החברה הבריטית First 4 Internet, שנעשה בה שימוש בתקליטורי מוזיקה נוספים מאותה חברה: Sony BMG.

מטרת התוכנה הייתה להגן על התקליטורים מפני העתקה פיראטית, אבל אגב מעשה היא חשפה את המשתמש לאיומי אבטחה שונים. ב-31 לאוקטובר העלה רוזינוביץ' את ממצאיו לאתר SysInternals.com, השייך לו ולקוגסוול. ומאז, עברו לילות רבים עד שבכירי סוני זכו לעצום עין.

פארסה חוקית

סוני מצאה את עצמה במרכזה של התקפה חסרת תקדים מכל כיוון אפשרי. מלבד ביקורת חריפה מצד משתמשים, לקוחות, וארגוני צרכנים בכמה מדינות, היא נאלצה לספוג תביעות והרבה איומים משפטיים מכל מי שראו עצמם נפגעים: לקוחות שקנו תקליטורים עם הקוד העויין ו/או ניסו להסיר אותו וניזוקו; חברות תקליטים (Labels) שתקליטוריהן משווקים על-ידי Sony BMG; חנויות ששיווקו את המוצרים, לרבות Amazon שבה קנה רוזינוביץ' את התקליטור שלו. והרשימה עוד ארוכה.

כל יצרני האנטי-וירוס מיהרו לספק פתרונות. אבל מסתבר שהסרת ה-Rootkit של סוני, כשלעצמה, הייתה עבירה פלילית. הסרה או נטרול של מנגנון הגנה עלולות להיחשב לעבירה פלילית לפי חוק ה-DMCA (Digital Millennium Copyright Act) מ-1998.

ב-Electronic Frontier Foundation, מהארגונים שנאבקים לביטול החוק כבר מספר שנים, ניצלו את ההזדמנות ל"אמרנו לכם" גדול. הם הזהירו זמן רב מפני המצב הזה בדיוק. ספק אמנם אם מנגנון ההגנה של סוני פותח והופץ ברוח החוקה האמריקנית - עדיין, הסרתו היא עבירה פלילית.

זה מזכיר מאד את המצב ששרר בישראל עד לשנים האחרונות, שבו כולנו היינו עבריינים. חוק אנכרוניסטי חייב אותנו לקבל רישיון לניהול מאגרי מידע. טכנית, ניהול רשימת אנשי קשר בתוכנת אאוטלוק, היה עבירה פלילית שרבים מאתנו ביצענו.

הפער שקיים לעיתים בין החוק למציאות הטכנולוגית שבשטח, הוא לא תופעה חדשה. מה שחדש הוא שחוקי זכויות היוצרים מתפתחים לכאורה כדי להתאים את עצמם להתפתחות הטכנולוגית, אבל בעצם מושכים בכיוון ההפוך. הם לא מתאימים את עצמם למציאות אלא מנסים להילחם בה, וזה קרב אבוד.

עוד תחום רלוונטי שלא נגענו בו כאן, אבל אי אפשר לסיים בלעדיו, הוא זה של הקניין הרוחני על תרופות. התופעה החדשה, המעודדת כשלעצמה, של בתי-מרקחת שמוכרים תרופות מרשם יקרות במחיר עלות, היא הביטוי לאבסורד שבו הקניין הרוחני שאמור כביכול לשרת את האינטרס הציבורי, מאפשר מעשי עוול איומים בקנה מידה גלובלי.

תעשיית התרופות היא אחד המקומות בהם אפשר למצוא שימוש נרחב ואכזרי במיוחד ברישום פטנטים. כשמדברים בישראל על סל התרופות, ומתווכחים מה ראוי להיכנס אליו ומה לא, שוכחים להזכיר שחלק מהתרופות מצילות החיים עולות הרבה כסף לא משום שהן חדשניות או יקרות מאד לייצור, אלא משום שהן מעוגנות בפטנטים שמאפשרים ליצרנים שלהן למכור אותן במחירים מופרכים.

תארו לכם, למשל, מצב שבו תימצא מחר התרופה המושלמת לסרטן, אבל החברה שפיתחה אותה תדרוש עבורה סכום כסף כזה שיאפשר רק לאחוז קטן מחולי הסרטן להירפא. השאר ימותו. למעשה, המציאות היום כבר לא רחוקה מהתסריט הזה. רוב מקרי הסרטן ניתנים לטיפול, וברוב המחלות הקטלניות בכלל, אפשר לטפל ביעילות יחסית ועם אחוזי הצלחה גבוהים. ומה שמונע טיפול נאות מרוב האנושות, היא שרירות הלב של יצרני התרופות.

בתחום הזה, השימוש בקניין הרוחני הוא לעיתים קרובות חוקי ולגיטימי לפי כללי המשחק הקפיטליסטיים. אבל האם הוא מוסרי? או נשאל אחרת - האם הייתם רוצים, חלילה, להיות אלה שנדרשים לתרופה ולא מסוגלים לשלם עליה? מחירי התרופות והטיפולים הרפואיים המוגנים בפטנטים, הם גם הסיבה לקריסה של שירותי הבריאות בכל רחבי העולם המערבי. וגם במקרה זה, כל תסריט עתידי מוביל לאותה מסקנה: מדינות המערב לא יסכימו לסבול את המצב הזה עוד זמן רב.

ניצני המרד הגדול

האלטרנטיבה למודלים הקיימים, של המצאות שמוגנות בפטנטים, ואמנים שקשורים בטבורם לתאגידים, מגיעה גם היא מצד הטכנולוגיות החדשות.

התופעה של מוזיקאים שמצליחים לבד - לעיתים קרובות בעזרת הרשת, והכלים החדשים שהיא מציעה - כבר איננה נדירה. לתוכנות המסחריות יש אלטרנטיבה בדמות מוצרי קוד פתוח, שממשיכים את המסורת המפוארת של מוצרי ה-Shareware, ה-Freeware וה-Public Domain. ישנם היום מודלים חוקיים חלופיים להגנה הקונבנציונלית על קניין רוחני, כמו רשיונות GNU FDL (הגישה עליה מבוססת ויקיפדיה) ו-Creative Commons, מייסודו של לסיג, אגב).

היתרון המובהק של הקוד הפתוח על זרמים שמרניים יותר של פיתוח, דומה ליתרון של ה-PC על המחשוב הקנייני, שהפך אותו בעשרים השנים האחרונות למיינסטרים של עולם המחשוב. כולם יכולים להשתתף, כולם יכולים להרוויח, ולאורך זמן היצרנים שמתבססים על תקנים סגורים וטכנולוגיות קנייניות ימצאו את עצמם בנחיתות מספרית מול היריבים שלהם.

אף אחד מיצרני המחשוב הגדולים לא התייחס ברצינות ל-PC בתחילת שנות ה-80'. הוא נראה כאיום, בערך כמו שתוכנות קוד פתוח בנות ימינו נראות כאיום למיקרוסופט. אבל מהעובדה שמיקרוסופט עצמה, יחד עם כל ענקי ההייטק האחרים, עברה בשנים האחרונות לתמיכה כמעט מוחלטת בכל תקן פתוח אפשרי, אפשר להבין שגם במיקרוסופט מבינים לאן הדברים הולכים.

כמובן שמערכות ההפעלה של מיקרוסופט אינן מוצרי קוד פתוח, אבל הן מועתקות כאילו שהן כן. ובסופו של דבר, מיקרוסופט, כמו חברות התקליטים, יכולה להילחם בגורמים של פיראטיות מאורגנת, אבל לא יכולה להגיע לכל בית ולכל מחשב.

היוזמה הבולטת ביותר בתחום זכויות היוצרים היום היא זו שכמונה "Trusted Computing". היא מאגדת את מיקרוסופט, אינטל, AMD, IBM, Apple, וחברות נוספות, סביב תקן אבטחה אחיד מקצה לקצה. הפתרונות הצפויים ייתמכו בכל השכבות שמרכיבות את המחשוב שאנחנו מכירים: מעבד, מערכת הפעלה ותוכנות, אותנטיקציה מול שרתים של חברות התוכנה שיוצבו ברחבי הרשת.

אין ספק שזה נשמע כמו אתגר גדול לקהילת פורצי התוכנה, אבל יש לקהילה הזו היסטוריה של עמידה באתגרים. ומלבד זאת, המחיר של הגנה יעילה הוא כמעט תמיד פגיעה ביתרון התחרותי מול אלטרנטיבות חינמיות ופתוחות.

לוויקיפדיה, עם כל חסרונותיה, אין היום מתחרה מסחרית רצינית. Wordpress, כבר מזמן נפוץ פי כמה מכל פלטפורמת בלוגינג מסחרית. בתחומים לא מעטים היום, הגולשים בוחרים בתוכנת קוד פתוח, לא בגלל שהיא חינמית אלא בגלל שהיא טובה יותר. תחשבו איך זה ייראה בעוד עשר שנים.