יש (עדיין) ישראלים שעובדים בחקלאות
מרבית היישובים החקלאיים שוכרים תאילנדים לבצע את העבודה השחורה. ואולם, מתברר שיש עדיין משקים חקלאיים המתעקשים להעסיק ישראלים בלבד, והם גם מוצאים כאלה שמבטיחים "נישאר כאן עד הפנסיה". מסע לעמק יזרעאל בעקבות החלוצים של שנות האלפיים
עזריאל וחבריו לעבודה הם צעירים אידיאליסטים שהגיעו מהערים הגדולות בחיפוש אחר קרבה לטבע ומתעקשים לעבוד בחקלאות במקום העובדים הזרים. בכך הם דומים להפליא לאותם חלוצים שעלו לארץ בימי העלייה השנייה לפני כ-100 שנים. עזריאל הוא אחד מ-9 שכירים המועסקים במשק החקלאות האורגנית של איריס בן-צבי במושב כפר-יהושע שליד יקנעם, כולם צעירים ישראלים.
זה עשרים שנה מעסיקה בן-צבי כמעט רק ישראלים. אחד מהם, זוהר ירון-רוזנפלד, עובד אצלה כבר 3 שנים, ובחור אחר שעבד במקום בעבר התמיד 6 שנים. חלקם גרים בכפר יהושע וחלקם ביישובים אחרים באזור. כיאה לקבוצת צעירים במקום כזה, הם חבורה מגובשת עם הווי ובדיחות פרטיות משלה, ונפגשים גם אחרי העבודה, יושבים בפאבים בקיבוצים באזור וצופים יחד במשחקי כדורגל.
צילום וידאו: אילן לורנצי
"אני עובד כאן 8 חודשים, וחוזר כל יום מבסוט הביתה. העבודה פה היא כמו ריפוי בשבילי", מספר עזריאל בן 31 שעומד להינשא בקרוב. "המקום מקסים, האווירה נפלאה, האנשים חברים שלי. אני נהנה לעבוד עם אדמה טובה, בריאה. יש לעבודה ערך מוסף בריאותי, כיוון שאנחנו לא משתמשים בחומרים מסוכנים, ויש בה גם עניין אידיאולוגי, כיוון שאנחנו שומרים על האדמה שלנו ועל כדור הארץ בשביל הדורות הבאים.
"יש כאלה שמתייחסים לעבודה כאן כתחנת ביניים ועוזבים אחרי זמן קצר. אני מוכן לעבוד פה עד הפנסיה".
אפשר לפרנס משפחה מהעבודה כאן?
"קצת קשה, אבל אני מקווה שהמשכורת תגדל עם הזמן. אני מעביר חוג גננות לילדים באזור, וחושב לשלב את העבודה בחקלאות עם חינוך, ושנצליח להסתדר".
איך הגעת לכאן?
"עברתי כאן בסיור לפני 3 שנים, ומאז המקום לא יצא לי מהראש. אחר כך החלטנו לעזוב את תל אביב ולעבור לצפון בשביל איכות החיים. חיפשתי עבודה, ואיריס בדיוק חיפשה עובד".
בן-צבי בחרה להעסיק ישראלים בגלל שילוב של נוחות, טעם אישי ואידיאולוגיה. "העבודה היא חלק מחיי ומהסביבה היומיומית שלי", היא מסבירה, "חשוב לי לעבוד עם אנשים שאני משוחחת ומיודדת אתם. ככה אני וזה הסגנון שלי. בנוסף, חשוב לי לעשות משהו נגד האבטלה במדינה. בשנות השמונים העסקנו בעיקר מתנדבים מחו"ל, וכשפרצה האינתיפאדה הראשונה הם עזבו. מאז אני מעסיקה ישראלים".
"הישראלים לא רוצים לעבוד בשדות"
המשק של בן-צבי הוא תופעה חריגה. את עבודות הזריעה, השתילה, הניקוש והקטיף עושים ברוב היישובים החקלאיים פועלים תאילנדים. לפי נתוני התאחדות החקלאים, מועסקים כיום בחקלאות הישראלית 20 אלף שכירים ישראלים, רובם מקצועיים, לעומת 26 אלף עובדים לא מקצועיים מתאילנד, 3,000 פלסטינים המועסקים באופן חוקי ואלפי פלסטינים וזרים נוספים בלא רשיון.
"הישראלים עדיין עובדים בעבודות מקצועיות ובעבודות שאינן כרוכות בהליכה בשמש", אומרת כלכלנית התאחדות החקלאים, רחל ברושק, "יש ישראלים ברפת, במיון ירקות, באריזה, אבל קשה למצוא אותם בשדות".
"ישראלים לא רוצים לעבוד בשדות", אומר מנכ"ל ארגון החקלאות האורגנית אילן אשל, "חם, קשה והשכר נמוך. הם באים לתקופה קצרה ובורחים. גם אלה שעובדים, עושים זאת לאט, לוקחים הפסקות רבות, מדברים ומתווכחים הרבה. התאילנדים הם מכונות שיכולות לעבוד 12 שעות ביום בקצב אחיד".
האם החקלאים מעדיפים תאילנדים גם בגלל שכרם הנמוך?
"בפירוש לא. הישראלים והתאילנדים מקבלים שכר זהה, והתאילנדים עולים יותר בגלל הדיור. לחקלאים אין דבר נגד הישראלים, להפך, הם מעדיפים ישראלים, אבל הם רוצים שהעסק שלהם ישרוד".
למרות זאת, יש עדיין קיבוצים המתעקשים להעסיק ישראלים בלבד. ל-ynet ידוע על לפחות 5 קיבוצים כאלה: הרדוף והזורע בעמק יזרעאל, לוטן בערבה, נאות סמדר במרכז הנגב ושדה אליהו בעמק בית שאן. סביר להניח שיש נוספים (ונשמח לשמוע על כך).
מעל גיל 60 ומתחת לגיל 30
העובדים הישראלים בשדות מתחלקים לשלוש קבוצות שונות: ערבים, חברי קיבוצים ומושבים בני 70-60, הממשיכים לבצע את העבודה שביצעו עשרות שנים, וצעירים בני 30-20, רובם בני קיבוצים המועסקים כשכירים, וקצתם עירוניים אידיאליסטים כמו במשק של איריס בן-צבי.
גל דור, צעיר בשנות העשרים לחייו, עובד כבר 3 שנים כשכיר בשדה הכותנה של קיבוץ הזורע. "לא תמצא בשדה עובד בן 45", הוא אומר, "כל העובדים כאן בני 60 פלוס. החקלאות היא עולם שהולך ונעלם".
מדוע אתה ממשיך לעבוד בחקלאות?
"מה יותר טוב מעבודה עם 4 כיווני אוויר? אני מקבל קלסטרופוביה כשאני מגיע לרעש ולבלגן של העיר".
ומדוע הצעירים האחרים עוזבים?
"העבודה כאן קשה. בתקופות עמוסות עובדים מהזריחה עד מאוחר בערב. גדל פה דור של נחנחים, שמעדיפים לשבת במיזוג, לתת לתאילנדים לעבוד ולספור את הכסף. המבוגרים הופתעו לגלות שאני לא רואה בעבודה בשדה דבר זמני. הדור של המבוגרים הוא מדהים. הם מעירים את השמש ויוצאים לעבוד, כל יום, עשרות שנים. הלוואי שהיינו כמוהם".
"לא משתלם להעסיק ישראלים"
עובד ישראלי חדש בחקלאות מקבל שכר מינימום. רוב העובדים עובדים שעות נוספות רבות ומרוויחים כ-4,000 שקלים בחודש. כדי לתמרץ את העובדים להתמיד, מעלים המעסיקים את שכרם אחרי שנה-שנתיים. עובד ותיק מרוויח 5,000 ואף 6,000 שקלים ברוטו בחודש, נמוך מהממוצע במשק אך לא משכורת רעב. למרות זאת, טוענים חקלאים שישראלים אינם מוכנים לעבוד אצלם ושחלקם מעסיקים תאילנדים כיוון שאין מי שיעבוד במקומם.
"מדי יום מתקשרים אלי בממוצע שני ישראלים שרוצים לעבוד במשק שלי", אומרת איריס בן-צבי, "אבל לפי מה שאני יודעת, חקלאים אחרים פשוט לא מוצאים ישראלים".
אולי החקלאים אומרים זאת כדי לא להעסיק ישראלים?
"אני לא חושבת. הם רוצים לעבוד אצלי בגלל שאני עוסקת בחקלאות אורגנית, ואנשים נמשכים היום לתחום הזה. העבודה בחקלאות האורגנית קרובה אל הטבע ומגוונת. החלקות קטנות יותר מאשר בחקלאות התעשייתית, העובד עובר מחלקה לחלקה ועושה כל פעם משהו אחר, וזה שונה מלצעוד שמונה שעות בשדה חדגוני אחד".
חקלאים טוענים שלא משתלם להעסיק ישראלים, שהם לא יעילים ולא מתמידים בעבודה.
"יש בזה הרבה אמת. הבחירה שלי להעסיק ישראלים לא הייתה מטעמים פרקטיים. מגיעים אלי אנשים חסרי ניסיון וחסרי הרגלי התארגנות ויעילות. אני צריכה להשקיע הרבה כדי שילמדו לעבוד".
מעסיקים בתעשייה מעדיפים ישראלים בגלל שהם יצירתיים, יוזמים ו'מגדילים ראש'. את לא נהנית מכך?
"כנראה שבחקלאות זה שונה. רוב היוזמות כאן הן שלי. היצירתיות של העובדים שלי, לא מתבטאת בעבודתם".
המשק שלך רווחי למרות שאת מעסיקה ישראלים?
"אני מצליחה לשרוד ולהיות רווחית בקטן. יש לי קהל קבוע למדי וגדול מספיק של לקוחות שקונה בחנות שבמשק. אני לא מחפשת רווחים גדולים. זה לא מעניין אותי".
"בעבודה הזאת צריך אידיאולוגיה"
עומרי צדוק (26) מוליך עדר עזים בשביל המתפתל ביערות האורנים של רמת מנשה. שבע שעות ביום הוא משוטט ביער. מדי פעם הוא מתיישב בין העזים בקרחת יער, מצית סיגריה או מנגן במפוחית ומתבונן בנוף המרהיב של עמק יזרעאל הפרוש מתחתיו.
צדוק רועה את העדר של חוות הגבינות "עז עברית" בקיבוץ הזורע. "אני רועה צאן, בהפסקות, מגיל 12", הוא מספר, "זה יותר מעבודה, זאת דרך חיים. בנאדם שאוהב את עבודתו אומר לעצמו בסוף היום, 'עשיתי משהו נפלא', וזה שווה הכול".
השלווה נקטעת, כשבין געיות העזים נשמע צלצול טלפון סלולרי, וצדוק, רועה צאן בסגנון שנות האלפיים, עונה. מנהל "עז עברית", אלי קליר, מצלצל ושואל שאלות על מצב העדר. "הפלאפון הוא החליל שלי", צוחק צדוק.
עד מתי תמשיך לעבוד במרעה?
"אני לא מתכוון להפסיק. לעולם לא אוותר על השקט הנפשי. אם ארצה להתקדם, אקים לי דיר משלי".
חלק ניכר מהרועים ועובדי הדיר במשקי הגבינה הם תאילנדים ופלסטינים. ואולם "עז עברית", כמו כל קיבוץ הזורע, מבוססת על עבודה עברית בלבד. קליר הקים את החווה לפני 5 שנים, ובהתחלה עבד בעצמו גם בדיר וגם במרעה.
"מי שלא עובד בחקלאות קשה לו לקלוט כמה היא קשה", אומר קליר, "עומרי הולך ברגל כל היום, 7 ימים בשבוע, קיץ, חורף, שמש ורוח. אין לו כמעט חופשות והוא יתקשה לפרנס משפחה ממשכורתו. כשהקמתי את 'עז עברית' עבדתי מ-8 בבוקר עד 11 בלילה. בשביל להתמיד בעבודה חקלאית צריך לאהוב אותה אהבה אמיתית וצריך אידיאולוגיה וחזון".
מדוע הזורע מעסיק ישראלים בלבד? אין כאלה שאומרים, בואו נחשוב בצורה כלכלית ונעסיק תאילנדים?
"יש כאלה שאומרים כך, ואני לא יכול להגיד שהמחשבה הזאת לא עוברת בראשי. צריך לשלם לישראלים קצת יותר, וכשאתה רוצה שהעסק שלך ירוויח אתה שוכח את האידיאולוגיה והציונות. אבל בטווח הארוך, העסקת ישראלים משתלמת. אתה משקיע באנשים, מגדל דור חדש של עובדים שמחר תצטרך אותם. מה יקרה אם הזרים יקומו ויעזבו? מי יעבוד?
"מה שעוד יותר חשוב לי, כישראלי, זה שאני נותן עבודה לישראלים. אני מרגיש שאני נותן עתיד למדינה הזאת".
חקלאים טוענים שהעובדים הישראלים פחות יעילים מהזרים.
"מעסיק טוב צריך למצוא אנשים מתאימים. זה לא משנה אם העובד ישראלי או זר, העיקר שיאהב את עבודתו. אחרת, הוא יקטר ויתלונן ובסוף יעזוב".
שקד פרי, העובד בדיר העזים של "עז עברית", דווקא אינו מסכים עם קליר. "ברור לי למה המעסיקים מעדיפים תאילנדים", אומר פרי, "לתאילנדי אין בעיה לעבוד 15 שעות רצופות. הוא אינו דורש את שעות ההפסקה שלו או תנאים סוציאליים.
"אני חושב שלעובד הישראלי יש גם יתרונות. אני חושב שאני סקרן יותר, מתעניין בעבודתי ו'מגדיל ראש' יותר מתאילנדי. אם עז חולה או ממליטה, אני אתאמץ למצוא דרכים לעזור לה. ועם זאת, אני לא בטוח שיותר משתלם להעסיק אותי ולא את התאילנדי".
"נשארו רק ערבים ותאילנדים"
אלי גורן עובד כבר 58 שנה בפרדס של קבוצת גבע שמול הגלבוע. "אעבוד בפרדס כל עוד אוכל. זאת אהבת חיי", הוא אומר.
את מרבית העבודה גורן מבצע בעצמו. בעונת הקטיף הוא מעסיק ערבים ישראלים, כדי לא להעסיק זרים. "בעבר, בעונת הקטיף החברים מהקיבוץ היו מתגייסים וקוטפים", הוא מספר בכאב, "אחר כך קטפו ילדים במחנות עבודה, ואחר כך הילדים שלנו שעבדו כשכירים וחסכו לטיולים בחו"ל. היום אי אפשר להעסיק ישראלים, הם זורקים פירות על הרצפה, והורסים את רווחיות הפרדס. נשארו רק ערבים ותאילנדים.
"כשאני רואה צעירים ישראלים שעובדים בחקלאות אני מאושר, אבל לצערי הם מעטים. יש משקים שחיסלו את החקלאות לגמרי, שאיש אינו עובד בהם. חזרנו לחלוקת העבודה שהייתה בגלות והביאה לעקירתנו מאירופה: היהודים למעלה, הגויים עובדים. בעיני, הקשר לאדמה הוא חלק מהקשר של עם לארצו. אם מנתקים את העורק הזה, הגזע כולו יירקב והעלים יצהיבו ויקמלו".
