תיבת הפנדורה של מישאל חשין

כל מי שקרא ולו פסק דין אחד פרי עטו של השופט חשין, אינו יכול שלא להעריץ את השובבות והאומץ שאפיינו הן את מהות דעתו והן את תכליתה. יחד עם זאת, נחשפה במלוא כיעורה קשת דעות שבבסיסן האמונה כי יש כאלה השווים יותר, וגם אם סרחו, אסור לשפוט אותם. אלו מורמים מעם, גילדת השופטים.

חשין נשאל מה דעתו על פיטוריה של השופטת הילה כהן, שנתפסה בזיוף פרוטוקולים. תשובתו מדהימה ומקוממת: "ישבתי במשפטי משמעת קודמים. הם פשוט לא הודלפו. היו מקרים יותר גרועים מזה, שעברו בלא כלום, נגמרו באזהרה ואף אחד לא יודע, לא שומע. ככה צריכים להיגמר דברים, כי ברגע שאתה מפרסם דבר כזה - באותו הרגע השופט נשרף".

מדברים ברורים אלו עולה כי יש שופטים בישראל שמאמינים שהם מעל לחוק. הוא מעיד בעצמו כי על שולחן בית-הדין למשמעת של השופטים נידונו מקרים רבים קשים וחמורים בהרבה מזיוף פרוטוקולים. מה יכול להיות חמור יותר משופט שמזייף מסמכים? קבלת שוחד? הטיית משפט למקורבים? שופט שגנב? או אולי שופט שברח ממקום בו ביצע תאונת דרכים?

השיטה הרצויה ביותר, לדעת חשין, היא למנוע שקיפות ציבורית של מעשי השחיתות של שופטים. הרי אם המקרים החמורים נגמרו באזהרה מוועדת השופטים, משמע שהיו דברים בגו, ואותו שופט אכן עשה את מה שעשה. האם אין זכות לציבור לדעת את הדברים?

בזכות הפה חסר הרסן של השופט חשין, נפתחה עבורנו סוף-סוף תיבת הפנדורה של שופטי ישראל. החומות הבצורות בהן הקיפו עצמם השופטים מפני ביקורת ציבורית חשפו בעת האחרונה עוד שורת שערוריות, בראשן תופעת הנפוטיזם במערכת המשפט ובמשרד המשפטים: נשותיהם של שופטים שזוכות לקידום מטאורי, העלמת עין ממחדלים של שופטים המקורבים לבית-המשפט עליון, תפירת מכרזים לילדים של בכירי המערכת, ומסלול קידום מהיר למי שהעליון חפץ ביקרו.

פרשה זו מחייבת שתי פעולות דחופות: יש לדרוש שקיפות מלאה של כל פסקי הדין שיוצאים מבית-הדין למשמעת של שופטים; זכות הציבור לדעת מתחילה בדיוק שם - אצל אלו המטיפים לה. שנית, מערכת השיפוט צריכה להתאים עצמה לעידן המידע הטכנולוגי, ולאפשר פתיחות כלפי הציבור וכיבוד זכות הציבור להכיר את האנשים שמאחורי הגלימה השחורה.