שטות חד-צדדית
שוב מחזקת ישראל במו ידיה את סרבני השלום הפלסטינים, והכל למען גבולות שלא יזכו להכרה עולמית
תוכנית ההתכנסות מביאה לשיא חדש את השינוי המהותי שמתרחש מאז 2000 במדיניות ישראל ביחס לגבולותיה: מעבר מתפישת השטחים כפיקדון להסדרי קבע ושלום, לתפישה המבכרת הגעה לסימון התחום, בו תתקיים ותילחם המדינה היהודית, באמצעות מהלכים חד-צדדיים. זוהי טעות גמורה.
ביטוייה של התפישה הישנה היו בהסכמי השלום עם מצרים וירדן. כישלון השיחות עם סוריה הביא את אהוד ברק ביולי 2000 לבצע את הנסיגה חד-צדדית מדרום לבנון, ללא כל הסכם - אך בהכרה של האו"ם כי ישראל מילאה אחר החלטתו ביחס לקו הגבול בין המדינות. חמש שנים מאוחר יותר, תחת הלחץ הפנימי והבינלאומי ותחת השאיפה לחזק את האחיזה הישראלית ביהודה ושומרון, ביצע שרון את ההתנתקות מעזה, במדיניות עיקשת של הימנעות מכל סממן של שיתוף פעולה והסכם עם הרשות הפלסטינית. המהלך זכה לברכות מרוב הקהילה הבינלאומית, אך לא העניק לישראל כל הכרה במהלכיה ביהודה ושומרון בדפוס גדר ההפרדה, ואף תרם לניצחונו של החמאס בבחירות למועצה המחוקקת. להיטותה של ממשלת אולמרט לקבוע גבול מזרחי כעת ללא מיצוי כן של האפשרות לחידוש המו"מ להסדר קבע, לוקה בכמה היבטים חשובים.
ברשימת הגורמים שהביאו להכרתו של העולם הערבי, ובכלל זה הפלסטינים, במדינת ישראל, נמצא במקום גבוה את עליונותה הצבאית. תוצאות מלחמת יום הכיפורים הניעו את התהליך שעיקרו מימוש נוסחת 242 - שטחים תמורת שלום - וב-1988 הצטרף אליו גם אש"ף. העליונות הישראלית שימשה בפי המתונים בעולם הערבי קלף מנצח לצורך בפשרה ובהכרה בישראל. לחזית הסירוב ולקיצוניים נאמר כי הגיע הזמן להשיג במילים יותר מאשר השיגו הרובים. תגובתו הקשה של ערפאת לנסיגה הישראלית מלבנון, בטענה כי היא מחלישה את דרכו מול חסידי המאבק המזוין, ותחינתו של אבו-מאזן לקבל לידיו את רצועת עזה, מעידים על משקלה של העליונות הצבאית ב מערכת השיקולים הפלסטינית, בעיקר כאשר מוצעת על-ידי ישראל חלופה מדינית למאבק המזוין. אמנם, נסיגה מלאה של צה"ל משטחי יהודה ושומרון אינה מתוכננת כעת על-ידי אולמרט, אולם די בפינוי משמעותי של יישובים ובסיסים כדי שהדבר יזין את מתנגדי ההסכם עם ישראל.
מדינת ישראל היא היחידה בעולם, מאז מלחמת העולם השנייה, שהצליחה להוסיף לגבולות החלוקה שטחים שנכבשו במלחמת הקוממיות - ולזכות להכרה בינלאומית בהם. אלא שמלחמת ששת הימים לא נתפשת בקהילה הבינלאומית כאירוע מכונן דומה, המצדיק את סיפוחם של שטחים מהגדה המערבית. גבולות 1967 הם הבסיס לכל הסדר שלום בין ישראל לשכנותיה. הסכמת הפלסטינים לחילופי שטחים (מתכונת שכבר יושמה בחלקה בהסכם השלום עם ירדן) מאפשרת לישראל לשמור בריבונותה את מרבית הישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק, אך בפיצוי זהה בגודלו של שטחים מתחומי הקו הירוק. לפיכך, כל ניסיון ישראלי לקבוע גבולות ללא הצד הפלסטיני נידון להיכשל מול העמדה הבינלאומית האיתנה זה 39 שנים. אף ניסיון קיצוני היפותטי של נסיגה מלאה לגבולות 67' לא יזכה להכרה בינלאומית כמימוש של 242, כפי שנעשה ביחס ל-425 במקרה הלבנוני, משום שסעיף מפתח שאינו ממומש בהחלטה הוא "פתרון צודק של בעיית הפליטים".
בהנחה שממשלת ישראל מבקשת בעתיד לספח רק את "מרחב התפר", הרי שאנו עוסקים ב-8.5% משטח הגדה המערבית. הקמתה של בירה פלסטינית במזרח ירושלים היא אקסיומה ביחס להסדר קבע, והיא מצמצמת את השטח האמור ל-7%. גם אם מניחה ישראל שהפלסטינים יסכימו להשאיר בריבונותה את אצבעות אריאל וקדומים, החודרות 20 ק"מ ללב הגדה, הרי שהם יתבעו את האחוזים הללו משטחי ישראל בקו הירוק. כך שבפועל, הניסיון הישראלי כיום לקבוע גבול ללא הצד הפלסטיני, ללא סיכוי לאימוצו על-ידי הקהילה הבינלאומית, ותוך פגיעה בפלסטינים חסידי הפשרה, עידוד מתנגדיהם וכן ויתור על הוצאת ה"פקק" הפלסטיני מ"אמבטיית" הטענות של איראן, חיזבאללה ואל-קעידה - הוא ויכוח על אחוז אחד בלבד משטחה של ארץ ישראל.
החתירה לגבולות קבע היא מטרה ראויה ונדרשת מאין כמותה. על ממשלת אולמרט לנסות ולהשיגם בהסכמה ובתמיכה בינלאומית - המחירים ידועים ומוכרים לשני הצדדים. מהלכים של פינוי יישובים מבודדים תוך כדי חידוש המו"מ יוכיחו לצד הפלסטיני כי ישראל כנה בכוונותיה. להיערכות יישובית וביטחונית אחרת של ישראל בגדה יש אמנם יתרונות, אך אל לה להציגה כעמדתה לגבולות קבע - אלו יישארו תוצר של הסכם בלבד.
לפנייה לכתב/ת 
