איך איש רע נהיה רע?

- "איך איש רע נהיה רע?" שאל ילד בן חמש.

- "נכון שכל התינוקות טובים? אז למה יש אנשים רעים?" הקשתה ילדה בת חמש.

מה נשיב להם ולעצמנו? מהו מקור הרע באדם?

נתחיל בטיול קטן. זה יהיה טיול חורפי ובו המפגש הבלתי נמנע בין ילד לשלולית. תודו שעל פי רוב, הסיבה היחידה שהילד לא מתפלש בה מייד היא ידנו האוחזת בחוזקה בידו.

סקרנות היא למידת העולם

מדוע ילדים כל כך נמשכים לרטוב הזה? אפשר לייחס זאת לחיבה המיוחדת של המין האנושי לכל מה שמזכיר את ימי הרחם ה(ר)טובים. בכל מקרה, ילדים חקרנים כי הם רוצים בפשטות ללמוד את העולם כולו, ואת השלולית בתוכו.

ברור שאין לצפות מפעוטים שיוציאו עיפרון, מחברת וספר כדי ללמוד את השלולית. למשימת הלמידה הזאת הם עומדים להשתמש בכלי הלמידה הכי מוצלחים שלהם: בחושיהם ובאיבריהם.

מה כל כך קשה למבוגרים במעמד הזה? המשיכה הבלתי נשלטת של ילדים אל שלולית מביכה אותנו, בני התרבות (זאת לא התנהגות ראויה! מה אנשים יגידו? למה לעודד הרגלים רעים?) היא גם מטריחה ומדאיגה אותנו (הם יתלכלכו, יחליקו, יחלו...)

מה עובר על הילד והמבוגר במצב הזה, המייצג הרבה מעמדים דומים בגיל הרך? הפעוט מול השלולית אומר לעצמו (לא במילים האלה, אבל במשמעות הזאת): 'אני מוכרח ללמוד את הדבר הזה'. המבוגר שעומד איתו שם אומר לעצמו (לא במילים האלה, אבל במשמעות הזאת): 'אני מוכרח למנוע את הלמידה הזאת'.

כאשר אנחנו מונעים מילדים להגשים למידה בדרכם, אנחנו בעצם מעבירים להם מסר האומר: אתם תלמדו רק מה שאנחנו מאשרים. רק באופן המקובל עלינו. רק במקום ובזמן שאנחנו בוחרים. רק בדרכנו, לא בדרככם.

לא ללמוד בדרכם את העולם, מתקבל על ידם כאיום על עצם קיומם. זו גזירה שילדים לא יכולים לעמוד בה, על כן הם מוצאים דרכים שונות ומשונות להמרות אותה. וכשהם מתעקשים ללמוד את העולם בדרכם, אנחנו מייחסים להם שובבות, הרפתקנות, מרדנות, כניעה לילד הרע שבם, ליצר הרע!

אולי ניתן להם ללמוד את העולם בדרכם?                    איור: אליאור שניר

במצבים המתסכלים של העימותים עם ילדינו, אנחנו עלולים להיאנח ולומר: צדק מי שאמר "יצר לב האדם, רע מנעוריו". זוכרים מי אמר? האל, בכבודו ובעצמו!

על פניו, זו אמירה מייאשת לעוסקים בחינוך (ומי לא?) באוזניי היא מעודדת, מציעה דרך, משפט לחיים. אולי כאן נמצאת התשובה לשני הילדים בני החמש ששאלו על מקור הרע.

לפי האל, על הורים להימנע מעונשים

הנה התמליל המלא. הזמן: לאחר המבול. "ויאמר ה' אל ליבו: לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל החי אשר עשיתי" (בראשית ח' כא').

אלוהים אמר אל ליבו (?!) "לא אוסיף עוד לקלל... לא אוסיף עוד להכות..." אלוהים מודה: בעבר נהגתי לקלל, להכות. הייתי מחנך מכה במילים ובעונשים! (הגירוש מגן-עדן, מגדל בבל, המבול...).

מדוע עורכי התנ"ך לא מסתירים את העובדה המביכה לכאורה שהכל-יכול ניסה, נכשל, ושינה דרכיו? אולי כדי לעודד בני אנוש להעז לנסות, לא לפחד לטעות, ללמוד את שיעורי החיים וללמד אותם באומץ.

האל שנתפס פה כביכול בחולשתו, בהודאה עצמית בכישלון, דווקא מתעלה למדרגה הגבוהה ביותר: הוא מתגלה כהורה כל ההורים, מורה כל המורים, מחנך כל המחנכים, המעביר לנו בדאגה ובאהבה מסר רב-ערך מנסיונו.

ב"יצר לב האדם רע מנעוריו" האל מסביר לנו מדוע על מחנכים להימנע משימוש במילים פוגעות, בעונשים, במכות. כיצד? על פי רוב מפרשים, "יצר לב האדם רע... מטבעו (אולי כי זה מסיר מאיתנו אחריות), אף על פי שכתוב בפירוש: "יצר לב האדם רע... מנעוריו".

חוויות הילדות משפיעות על הבחירה

"נעוריו" היא מילת המפתח.

בימינו, נעורים זו תקופת החיים מגיל בר-מצווה בערך ועד הצבא. אך מה היתה משמעותה בתקופה בה נהגה ונכתב המשפט הזה? אם תפתחו קונקורדנציה כמוני תגלו נערים בגילאים שונים (משה התינוק: "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה"; שמואל הפעוט: "עד ייגמל הנער"; חיילים: "ישחקו הנערים לפנינו"; ועוד נערים רבים). כלומר נעורים במקורות הם תקופת חיים המשתרעת מינקות עד בחרות.

במילה נער חבויים: נעור, מתעורר, מתנער, ער. רש"י מתאר לידה כך: "ננער ממעי אמו". נער הוא מי שנמצא בתהליך התעוררות, התנערות, עיצוב האישיות, מילוד עד בחור.

המשפט המצוטט מפי האל אומר: אם פגשתם אדם בעל יצר רע, לכו ובידקו מה אירע לו בנעוריו, בתהליך התחנכותו, התעצבותו, שגרם ליצר שלו להיות רע. כלומר, מה שאדם חווה בנעוריו משפיע על ייצרו, לטוב ולרע.

יצר רע אינו מעשה האל, אלא מעשה אדם.

"אני יורג אותך"

ואין כאמירות ילדים כדי להמחיש זאת:

- "את כבר בין כך מתרגזת על גילת, אז לי מותר להרביץ לה?"

- "שוב נשכת את אליעזר?"

"עוד לא..."

- "למה אתה בוכה?"

"כי הילדים אומרים שאני בכיין".

- "קוראים לזה רובה כי עושים בזה ריב".

- "תרימי את הידיים ואני אירה לך... בידיים!"

- "אני יורג אותך!"

- "אבא תקנה לי רובה עם כדור... הארץ".

- ילדה: "תשירי לנו עוד פעם את השיר על האקדח".

גננת: "לא שרתי שיר על אקדח".

ילדה: "כן, את שרה כל הזמן, היורה! היורה!"

היצר מניע אותנו לנסות

אכן, אדם מגיע לעולם עם יצר. לא עם יצר רע, לא עם יצר טוב, אלא עם יצר להתקיים, לחיות. יצר לב הוא הדוחף את הילד הרך להתנסות ללא הרף, ללמוד הכל בדרכו - גם את השלולית!

זו התשובה העולה ממנו לשני הילדים התמימים ששאלו, כל אחד בדרכו, על מקור הרע.

תהליך החינוך שעובר אדם מינקות עד בחרות קובע יותר מכל האם "יצר הלב" הייחודי שהביא איתו לעולם:

לא יישמע – ויתעוות ליצר רע,

או יישמע – ויתפתח ליצירה.

• מיריק שניר נולדה בתש"ח, עם המדינה, בגליל העליון. אחת מ-12 אחים ואחיות אם ל-9 וסבתא ל-11. מורה בבית ספר יסודי, בחינוך מיוחד ובגיל הרך. מנחה הורים ומחנכים, סופרת ילדים. את סדרת הכתבות המתפרסמת כאן היא מקדישה באהבה לסופרת הילדים מרים רות ז"ל. היכנסו כאן לאתר של מיריק שניר  .