כל גיבור והסוף שלו
שפרה הורן משהה את הסוף ממש עד הרגע האחרון. את העמודים האחרונים של "המנון לשמחה" היא שלחה רק ימים ספורים לפני שהספר ירד לדפוס. זאת לא אשמתה, הדמויות מכתיבות לה את לוח הזמנים
"מה קרה בסוף? באיזו דרך בוחרת יעל (גיבורת הספר 'הימנון לשמחה')? האם היא תתאחד בסופו של דבר עם אבשלום אהובה או שמא תיסע להשלים את עבודת הדוקטורט שלה באנגליה", או בקיצור "מה עומד לקרות לגיבורים שלך בסוף הסיפור?" אלו הן השאלות הנשלחות אלי במכתבי הקוראים שלי. ושאלות אלה נשאלות לגבי כל "הסופים" של ספרי וללא יוצא מן הכלל.
התשובה שאני משיבה לכל אותם הסקרנים היא אחידה ופשוטה."הסוף של הסיפור תלוי בכם, הקוראים". אתם תבחרו לגיבורים את הסוף ההולם אתכם ואותם.
כי גם אני עצמי, כותבת הספרים, אינני יודעת מה יקרה לגיבורים שלי בסוף הסיפור. שהרי סיפורים אינם נחתמים ואינם מסתיימים. אינני טומנת את גיבורי במחשכים, בתוך ארונות קבורה חתומים, שהמילה סוף נחקקה עליהם. הם לעולם יישארו איתי כאנשים חיים, שמאורעות, הרפתקאות ודברים צפויים ובלתי צפויים עוד נכונו להם מעבר למסגרת הסיפור, או מעבר לעמוד האחרון שכתבתי בספר.
כך היה "הסוף" של הרומן שלי לאניגמה. הסוף נותר בלתי מפוענח, לא ידוע, מסקרן. סוף אניגמטי שכזה מערב את הקורא בסיפור המעשה, הופך אותו לאקטיבי ומשאיר לו את הברירה או הזכות לחבר או לבחור לו סוף משלו. קורא אקטיבי ימשיך לחשוב על העלילה, יחזור אל הגיבורים אתם הזדהה או מהם סלד, יעלה אותם בדמיונו, יזיז אותם על פני לוח השחמט הענק של עלילת הספר, ובסופו של דבר ישלים את הסוף בדמיונו. סוף המתאים לו ולהם.
אבל מה יעשה הקורא הפסיבי, זה שאיננו רוצה להתאמץ, שרוצה את הסוף כאן ועכשיו מעוכל למחצה ומוגש לו על צלחת?
גם לקורא שכזה נמצא פתרון. כדי שלא לענותו יתר על המידה, אני זורעת בספרי רמזים ורמזי רמזים ומעניקה כלים, רעיונות וחלופות נאותות לסיום ההולם. כל קורא והסוף המתאים לו ולתפיסת החיים שלו.
כי סיפורים, כמו החיים, אינם ממש מסתיימים. גם אם נכתוב את המילה סוף בעמוד האחרון של הרומן ונסיים אותו בסוף שמח ואפילו בגאולה, החיים נמשכים ויימשכו גם אחרי הסוף. גם סוף חתום ומוחלט, כמו זה שבאגדות "והרי הם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה", איננו סוף מוחלט. הנסיך והנסיכה, שהתאחדו זה עם זו אחרי תלאות רבות ומלחמות עם דרקונים מזרי אימה, אמנם יחיו באושר, כפי שהובטח להם בסיפא של האגדה, אבל חייהם יהיו מלאי תמורות. תינוקות ייוולדו, אנשים ישתנו, יזדקנו וימותו. ובכלל, נסיכים עלולים לאבד את כתרם, להתאהב בנסיכה חדשה או אולי אפילו להיפגש בדרקון הקשיש, זה שפגשנו בו בתחילת האגדה.
וכך אני כותבת לא כותבת את סוף הסיפור שלי. העמוד האחרון של ספרי, זה האמור לציין את הסוף, (ואם תרצו - את סוף הכתיבה ועבור הקורא את סוף הקריאה), נכתב רגע לפני ירידת הספר לדפוס. עד אותו רגע ממש וגם לאחריו, אינני יודעת מה יהיה בסוף ומה יעלה בגורל הגיבורים.
וכאן עלי להוסיף ווידוי - אינני מחליטה לסיים את הסיפור שלי על דעת עצמי - הדמויות הן שמחליטות על כך, וללא התייעצות אתי. הן מכתיבות מתי עלי להרפות, מתי לכתוב את המילה סוף ומתי להניח את העט מידי ולקרצף את כתמי הדיו מעל אצבעותיי.
ובהשאלה לימינו - גיבורי ספרי הם שמנווטים אותי. וכך בעצתם, אני שומרת את העמוד האחרון של הספר בזיכרון המחשב ושולחת אותו בדואר האלקטרוני לעורך ולמו"ל המצפים בכיליון עיניים לסוף הסיפור.
עוד סופרים והסופים שלהם:
האקס המיתולוגי - דודו בוסי
לפנייה לכתב/ת 
