זהירות, ירח מבליח!

אתם עומדים לפני ערימה מפתה. יש בה ספרים שכבר נחשפתם לסיפור כתיבתם, ובעיקר לסיפורו הדרמטי וקורע הלב של יוצרם, במוספי העיתונים. יש כמה שכריכותיהם שובות עין במידה כזאת, שבא לכם לקחת אותם הביתה עוד בטרם קראתם שורה אחת. אחרים מוכרים את עצמם על גב הכריכה: מקסים ומרגש, נוגע ללב ומפתיע, מרתק וחדשני, לפעמים בלווית ציטוטים נבחרים (בפינצטה) מביקורות. איך נזהה ביניהם את הספר הגרוע באמת? ומהי בכלל ספרות גרועה?

תחנה ראשונה בחיפוש מובילה, מטבע הדברים, למחשבות של סופרים על אודות היצירה שלהם ושל אחרים. אפשר למצוא אמירות גורפות כמו של המשורר האמריקני הנפלא יוזף ברודסקי שחשב ש"ספרות גרועה היא בגידה במולדת", אבל האיכות האפוריזמית לא תסייע לנו בבחירה. אפשר לשוב למסה יפהפייה של ג'ורג' אורוול, שתהה והתלבט מהם "ספרים רעים טובים" ובסופו של דבר כתב שהעובדה שקוראים מתרגשים ונהנים מספרים בלתי הגיוניים בעליל מוכיחה שיצירת אמנות איננה תהליך של חשיבה רציונלית. אורוול הדגים מהי "ספרות רעה טובה" באמצעות יצירתו של ארתור קונאן דויל, וגם בעזרת "אוהל הדוד תום". הוא התנבא שזה האחרון ייאחז בתודעה של קוראים יותר ממכלול יצירתה של וירג'יניה וולף, ומבחינת המספרים לבדם, ודאי צדק. אבל הוא לא העניק לדורות הבאים כלים להבחין בין טוב ורע בערימה אחת של יצירות חדשות שקוראות לכם לקחת אותן הביתה.

אין נוסחה אחת

גם אחרי שנים ארוכות של קריאה והתחבטות יום יומית בשאלה, ברור לי כי מי שיאמר לכם שיש נוסחאות מדוייקות ויעילות לזיהוי ספרות גרועה, הוא במקרה הטוב מאחז עיניים. אין נוסחאות כאלה, וגם לו היו, ודאי ישתנו בחלוף הזמן.

כש"גרגנטואה ופנטגרואל" ראה אור במאה ה-16, מיד מיהרו כהני המוסר והטעם הטוב של הזמן להוקיעו כמופת של ספרות לא ראויה לבריות מהוגנות. הטקסט לא השתנה כלל, אבל התמורות ההיסטוריות והחברתיות שעברו הקוראים במערב מאז מציבות היום את היצירה של ראבלה ככותר מכונן בתולדות הקלאסיקה הכתובה. ועם זאת, כשעומדים בפני ההחלטה לקרוא או לא לקרוא עוד רומן של ג'ון גרישם, איכשהו ברור לנו שעם כל הרצון הטוב, זה לעולם לא יהיה ספר מופת, ואפילו לא ספר טוב. מדוע? במקום נוסחאות, הנה כמה שאלות בסיסיות שכדאי לשאול כשפותחים ספר, ובדרך כלל התשובות יתחילו להטריד כבר בעמודים הראשונים. לא תמצאו כאן שמות של ספרים גרועים: קל מאוד, אפילו קל מדי, להצביע על מגרעותיו של טקסט בודד. "אוהל הדוד תום" הוא באמת מופת של סימטריה פשטנית ורדודה, אבל אנחנו לא מחפשים כאן את מה שכבר קראנו, אלא את מה שנחליט לקרוא או לא.

כמה פעמים כבר הייתי בספר הזה?

או, במלים אחרות, האם מדובר בשבלונה סיפורית שכבר מוכרת לכם מסיבוב קודם: בלש מלנכולי נלחם בטראומת עבר בעודו נקרא לפענח רצח מסתורי, עלמה חסרת ייחוד אך חיננית מאוד מחפשת ומוצאת אהבה אחרי סדרה של טעויות קומיות ומשברים לא ממש נוראים, אישה באמצע החיים נתקפת עגמומיות כבדה וכמהה לאהבה שתחולל שינוי שיאיר באור חדש את תובנותיה הבנאליות, צעיר מתחבט במסע גילוי למציאת ה"אני האמיתי" שלו: כבר קראתם כאלה. אתם באמת רוצים עוד אחד? אם כך, אולי לרצון הזה באמת אין כל קשר להבנה שמדובר בכתיבה תבניתית. הבעייה איננה בז'אנרים (מותחנים, צ'יק ליט, רומן רומנטי מעודכן לרגישויות של המאה ה-21, מליון תפסנים בשדה השיפון) אלא בכך שהספר אינו עושה כל מאמץ להיחלץ ממלכודת הז'אנר, לקעקע או לשבור אותה, לגחך עליה או להילחם בה. הוא פשוט נכנע, ובכך הוא מעיד על עצמו שאין לו כל רצון להיות משהו מעבר לנעל בית מילולית ישנה ונוחה.

למה מזייפים כאן אורגזמות?

כשליבו של הגיבור הולם בפראות ופטמותיה של הגיבורה מתקשות כמו אבן ושניהם גם יחד חווים צמרמורות של עונג בכל עמוד, כשהפחד מכה בהם בעוצמה והכוכבים זוהרים מעליהם באור יקרות, כשהם מרבים לראות את המוות ניצב למולם או חשים שהם עומדים על פי תהום או פורצים – בעיקר פורצות – בבכי בלתי נשלט, אתם קוראים נסיון בוטה ונמוך מצח לחולל בכם מניפולציה רגשית מהירה. תאוותו הראשונה והמוכחשת של כל יוצר היא לחולל מניפולציה כזאת, אבל רצוי שיתאמצו. מי שלא מתאפק, לא מתאמץ באמת, ומותיר את קוראיו בתחושה שאין כל קשר בין הארועים לבין האופן שבו מספרים על התרחשותם.

אנשים באמת מדברים ככה?

לעתים קרובות, יוצריה של ספרות גרועה לא מפנימים כלל בסיסי בכתיבת דיאלוגים: רצוי לקרוא אותם בקול רם וכך לעמוד על מידת האמינות או המופרכות שלהם. לפעמים כדאי לפתוח ספר בעמוד רנדומלי של דיאלוג ולהיווכח, אחרי כמה שורות שנהגות בקול רם, שמתרחשים בו דברים בלתי מתקבלים על הדעת: נאומים ארוכים, למשל. קטעים שבהם הגיבור פורש בפני הקורא את עולם האמונות שלו בלשון מסאית, למשל. דיאלוג שבו גיבור א' אומר לגיבור ב' דברים שאינם מתיישבים עם הסיטואציה, כמו להיזכר פתאום במעשייה מפותלת ולהעביר אותה לקורא בגוף ראשון, בעוד גיבור ב' מתייבש משעמום. וכמובן, החשודים הצפויים יהיו וידויים מוגזמים על התרגשויות מוגזמות שאין להן אחיזה בסיפור עצמו.

למה מספרים לי את המובן מאליו?

כשהגיבורה מתעוררת לצלילי השעון המכוון לזמן הנכון, מתמתחת על יצועה, הולכת לחדר האמבטיה ומתרחצת באריכות מילולית, מתלבשת כך שנדע בדיוק מהו הגוון של החצאית שבחרה, מכינה קפה, שותה קפה לא לפני שעיניה בוחנות בקפידה את הגוונים המשתנים שעה שהיא מוזגת חלב לספל שלה, ורק אחר כך יוצאת לעמל יומה – אתם נמצאים בספר שיוצרו מאמין באמונה שלמה שאלוהים נמצא רק בפרטים הקטנים, ורק מתוכם אפשר לבנות עולם. זה יכול להיות מסע בכרכרה או בחללית, מעופה של ציפור בודדת מעל שדה כלשהו או השדה עצמו, וזו יכולה להיות כל פעולה אנושית טריוויאלית שהיא המפורטת לעייפה על פני שורות רבות מדי. כשזה קורה יותר מפעמיים-שלוש במרווח עמודים קצר מדי, צריך לשאול אם יש למחבר מה לומר, ואם כן – למה הוא מונע מאיתנו את האמירה לטובת הפגנה של כישורי כתיבה בסיסיים, אבל מיותרים לחלוטין: מעמדו של התיאור הפיזי המדוקדק שאינו משרת את העלילה נשחק אחרי שנים רבות של צפייה בטלוויזיה, וספר שמתעקש לשעמם את קוראיו בחזרה פרטנית על תיאורים כאלה לא יכול להיות ספר טוב.

למה אני לא מאמין, למה אני לא משתכנעת?

לעולם כבר לא נגיע לספר חדש כטאבולה ראסה, כקוראים שזו להם היצירה הראשונה שחוו בחייהם. ספרות טובה היא בין היתר אמנות של השעיית חשדות, פיזור ספקות ושכנוע במה שלא יעלה על הדעת מחוץ לכריכות. באלכימיה מילולית חכמה, נשתכנע בקיומם של ערפדים, בריות מעופפות, ג'וקים ענקיים עם תודעה אנושית וחיות מדברות. שונאיה המובהקים של סיפורת פנטסטית כנראה כבר לא ישתכנעו לעולם, אבל אין בכך כדי להעיד על איכות הפנטזיה. כשנסים הולכים ונערמים בספר אחד, כשהארועים הפנטסטיים אינם מנומקים מתוך העלילה עצמה, כשאי אפשר להפסיק לצקצק בלשון כשקוראים – אלו סימנים מובהקים של זלזול באינטליגנציה של הקורא ובנסיונו בקריאה. יוצרים שמזלזלים כך לא יכתבו סיפורת פנטסטית טובה – או סיפורת טובה בכלל.

למה כל דבר הוא כמו כל דבר אחר?

במלים אחרות, כמה מטפורות וסימליות אפשר לשאת בלי לחוש שהיוצר מתעלק עלינו רק כדי להוכיח שהוא יכול לשרשר עוד דימוי? אחת הרעות החולות של הסיפורת (וגם של השירה) העברית, היא נטייה בלתי מובנת של יוצרים להתהדר בשלל דימויים פואטיים פחות או יותר שאינם תורמים דבר לאפיון דמויות, לקצב העלילה, למבנה היצירה. וכשכמעט כל דבר דומה לדבר אחר, קוראים יטבעו בדימויים וישאלו את עצמם שוב ושוב מהו מעמדו של הדבר עצמו, ולמה הוא נזקק לפיגומים מילוליים רבים וחוזרים: את מחלת המטפטורות מזהים בקלות בספירה של מופעיה, ובתחושה מאוד לא מדעית אבל מאוד ברורה שהיוצר והטקסט פשוט הגזימו.

כמה קלישאות אפשר לסבול בעמוד?

אם נתבונן ברשימות רבי המכר ושוב נמצא שם את "רודף העפיפונים", כנראה שאפשר לסבול המון, אבל סבלנותו של כל קורא עתידה לפקוע מתישהו. ייתכן שזה יקרה ב"הירח הבליח מבעד לעננים כפנס רחוב חיוור", או ב"הוא היה דרוך כחיית טרף", או ב"הרימונים הבשלים על העץ היו אדומים כדם". שרשור מטפורות הוא צרה בפני עצמה, אבל אם קראתם כבר עשרות כמוהן, זה פשוט בלתי נסלח.

מתי כבר יקרה כאן משהו?

הנה סימן היכר ברור לספרות פסיכולוגיסטית שאולי מתחקה בנאמנות אחר נפלאותיה של התודעה האנושית, אבל שוכחת לספר סיפור. "תנועה מדגימים בהליכה", כתב גבריאל גרסיה מרקס וציטט פתגם דרום אמריקני קצר וקולע שמתיישב יפה עם הצורך הבסיסי של מחברים לטוות עלילה וגם להמשיך ולהוביל אותה. כשהעלילה נזנחת לטובת פרקים ארוכים של חיבוטי נפש, גם הקורא הסבלן ביותר יבחר בתבונה לעבור ל"אבודים".

קראתי רק לפני שבוע, אז למה אני לא זוכרת כלום?

בפעמים הראשונות שבהן חוויתי ספרים כאלה, חשבתי שלקיתי באלצהיימר-נעורים. אחרי עשרות שנות קריאה, אני מברכת על יכולתו של המוח האנושי להיפטר מפסולת מילולית ביעילות מדהימה: ספר שלא מותיר אחריו כל רישום שהוא בעולם החוויות של הקורא הוא בהכרח ספר גרוע מבחינתו, ואי אפשר להגזים בשבחי השכחה: אבל אפשר לשאול, אחרי פרק או שניים, מה אזכור בתום הקריאה. אם התשובה מתמהמהת, וודאי אם ברור שדבר לא ייחרט בזיכרון - הגיע הזמן לעבור לכותר הבא בערימה. במיטבם, ספרים יכולים להפיג את בדידותנו הקיומית, ללמד אותנו משהו חדש על העולם או על בני אדם או על הלשון שבה אנחנו דוברים וחושבים. גם ספרים טובים פחות יכולים לרגש עד דמעות, לסייע בבריחה מתוכננת מן היום-יום ולהוות "בידור מצוין לבורגנים הגונים", כפי שאמר פעם מחברו של "גרגנטואה ופנטגרואל". אני מקווה שבשבוע הספר, כשתגיעו הביתה עם שקית מלאה, זה כבר לא יקרה לכם כשהירח יבליח כמו פנס רחוב על עורו המצטמרר של גיבורנו בעודו מתענה בתשוקה לקימוריה המעוגלים של אהובתו.