היתומה בת ה-7: "יש לי דם מהיהודים"

"אני רוצה את אמא, אני רוצה את אבא", אמרה בצהריים (שבת) ל-ynet בעיניים דומעות הדיל רלייה בת ה-7, שאיבדה את אביה, אמה וחמישה מאחיה באירוע הקשה בחוף הים של רצועת עזה. שבעת בני משפחתה מובאים בצהריים לקבורה.

את הדיל פגשנו בבית-החולים אל-עוודה. היא נפצעה בצווארה מרסיס פגז. "נפצעתי מהיהודים", סיפרה, "הם זרקו עלינו פגז. לא ידעתי מה קורה סביבי, אבל הודא אחותי אמרה שיש לי דם בצוואר. שאלתי אותה ממה הדם הזה והיא אמרה לי: 'זה מהיהודים'".

הדיל סיפרה כי שחתה ונהנתה ואז אירע הפיצוץ: "שחיתי עם מרים, הבת של חבר של אבא שלי. לא שיחקנו בחול למרות שרצינו לעשות הר, כי היה הרבה לכלוך. שיחקתי עם מרים ואז היה הפיצוץ. אמא שלי, אבא שלי, אחים ואחיות שלי נפצעו". בתשובה לשאלה "איפה אמא ואבא שלך עכשיו?" ענתה הדיל: "הם בבית, ואני רוצה ללכת אליהם".

מאות שכנים ותושבים הגיעו לבית המשפחה בבית להיא כאשר על תשומת ליבם מתחרים עשרות צוותי תקשורת שהגיעו לראיין את הודא רלייה בת ה-12, שתמונותיה, כשהיא זועקת מעל גופת אביה שנהרג, התפרסמו בכל העולם. את הודא הלכנו לחפש בבית החולים "עוודה" שבבית להיא, אבל ההנהלה החליטה שמצבה הפיזי מאפשר לשלוח את הילדה הביתה כדי לחסוך מבית החולים את טרחתם של צוותי הטלוויזיה והעיתונות שגדשו את בית החולים.

• שבעה פלסטינים נהרגו מירי פגזים לחוף עזה
• התגובה הפלסטינית: 13 רקטות קסאם לעבר ישראל
• עדות הבן: "אבא הלך לי בין הידיים"
• צה"ל: הפלסטינים לא משתפים פעולה בתחקיר
• סקירת עיתונים מהעולם: "הפסקת האש בסכנה"
  

המשפחה מתגוררת בבית אבן צנוע, שפרט לריהוט בסיסי ומזרונים אין בו כלום. הודא ישבה על כמה מזרונים מחוץ לבית בגינה מוזנחת. למעשה הרחוב בו מתגוררת המשפחה היה באבל, הגברים והנשים לא יכלו לעצור את הדמעות.

צוות אחר צוות הפנה שאלות להודא שענתה בקור רוח. אך הדמעות שלא מפסיקות לזלוג מעיניה גורמים לקרובי משפחתה ולכל הסובבים אותה, אפילו לעיתונאים, לפרוץ בבכי. הודא סיפרה תחילה שאבא שלה הבטיח לה שאם הם יצליחו בלימודים הוא ייקח אותם לטייל בחוף הים, לשחות, להינות ולעשות פיקניק. פעם אחר פעם סיפרה הודא כיצד היא ראתה את אביה נושם ולאט לאט מאבד את הכרתו. לדבריה היא התחילה לרוץ לכל עבר. "רצתי כל הזמן כי אמרו לי תברחי, אבל אבא שלי מוטל, ראיתי את עצמי רצה כל הזמן סביבו. ראיתו אותו נושם אבל הוא לא החזיק מעמד ומת".

תשובה זו של הודא גרמה לדודתה, אום אל עבד, שהחזיקה אותה בחיקה, לפרוץ בבכי. "אני קוראת לכל המדינות בעולם, ולא רק למדינות הערביות, כולל לישראל וליהודים, האם המראה הזה לא עושה לכם כלום? האם משפחה שלמה שנכחדת לא מזיזה לכם? האם אי אפשר לעשות דבר כדי להפסיק את ההרג הזה. אני מתחננת ומתפללת שהודא והמשפחה שלה יהיו הקורבן הראשון והאחרון", אמרה אל עבד.

ילדה פלסטינית בבית החולים (צילום: איי פי)

דודתה, שמשגיחה עליה, מבקשת לא לומר להדיל שהוריה נהרגו. "בכל פעם שהיא שומעת אותנו מתלחשים על כך שהוריה נהרגו היא מתחילה לצעוק. הדיל ילדה קטנה שמתחילה קצת להבין שואלת את הסובבים אותה: "אם אבא שלי בחיים למה הוא לא בא לראות אותי? הוא אוהב אותי. אתם משקרים", ואז צורחת. הדודה נלחצת ומחבקת אותה ומסבירה לה שאבא שלה עם אחיה בבית חולים אחר כי מצבו של האח יותר קשה. הדיל שותקת והעיניים שלה אומרות שהיא אינה מאמינה.

הפיקניק הקטלני

צוות עיתונאי נוסף נכנס ושאל את אותה שאלה. הודא לא מספיקה לומר "ראיתי את אבא שלי נושם", ודודה אחרת מתפרצת על העיתונאים ומתחילה לצעוק: "אתם הורגים את הילדה. איך אתם רוצים שהיא תאמר לכם פעם אחר פעם, אבא שלי נהרג בין הידיים שלי והאחיות והאחים שלי נהרגו. תרחמו על הילדה, תרחמו עלינו, תעזבו אותנו. תראו את הדברים שלה פעם אחת באחד השידורים ותניחו לילדה המסכנה. אתם הורגים אותה ואותנו".

הודא התבוננה נבוכה בדודתה ולאחר מכן בעיתונאים וכל מי שמסביבה שלא הפסיקו להזיל דמעות. הנשים התחילו ליילל ולצעוק: "תניחו לנו, תניחו לנו. אללה אכבר, אללה אכבר". בחלק אחר של הבית ישב אח אחר איהאם, בן 20, שגם הוא היה עם משפחתו כשזו נפגעה מהפגזים. "תכננתי השנה ללמוד ואפילו עברתי קורס אלקטרוניקה, אבל כנראה שעכשיו התוכניות שלי יידחו. סיימתי בשנה שעברה לימודים, עבדתי עם אבא שלי באדמה שלנו והוא לחץ כל הזמן 'תלמד תלמד'. השנה החלטתי לממש את חלומו אבל זה יידחה קצת. אולי בעזרת אללה אצליח לשלב בין עזרה למשפחה לבין הלימודים".

בפני איהאם האח הבוגר, עומדת עכשיו משימה קשה. "למזלי חלק מהאחים והאחיות שלי יודעים מה קרה ולכן המטלה הנפשית של להסביר להם מה קרה היא פחותה אבל עדיין זה לא יהיה קל. אני אומר ליהודים 'האם כשישבנו אתמול על חוף הים היינו לוחמים? האם החזקנו כלי נשק, רקטות? אני אפילו אגיד קצת בבושה שבמשפחה שלנו לא היה אפילו לוחם אחד. אנחנו בסך הכל משפחה של חקלאים פשוטים, משפחה שנהרסה וכעת נשאר להתפלל שאללה יהיה איתנו".