"אבל אני מהפריפריה!"
מתמודדי "כוכב נולד" משתמשים בפריפריה כסיבה לכישלון. אריאנה מלמד לא מאשימה אותם. ככה מחנכים אותנו בערוץ 2 - או שאתה בטלוויזיה או שאתה בקריית גת. וגם: איך למדתי לאהוב את המונדיאל
כולנו פריפריה
יוגב מלול לא עלה לשלב הנבחרת של "כוכב נולד". יוגב מלול לא אהב את זה. עורכי המשדר העניקו לצופים הצצה אל עולמו המנותץ כאשר התלונן שעכשיו כבר אין לו סיכוי, או במילותיו – "אבל אני מהפריפריה!". רגע קל של השתאות נרשם על פניהם של השופטים, עד שהתעשתו והזכירו לו שגם צביקה הדר מהפריפריה, וגל אוחובסקי בכלל מחדרה, וצביקה פיק מפולניה – התיתכן פריפריה נידחת יותר? – ועוד לא מיקמנו את מרגול ביחסי ההיררכיה החברתיים בין אשכנזים ומזרחים, שגם הם יוצרים מרכז-פריפריה משלהם, ועוד לא אמרנו דבר על מטרתה המוצהרת לגמרי של "כוכב נולד 4", לבטל לחלוטין את הדיכוטומיה השגורה בין שני המונחים, וגם לבטל את המרכז: בעולם שפסגתו במופע בניצנים, אין יותר מרכז-פריפריה. יש פריפריה-טלוויזיה, וזהו.
את המודל העמום לתיאור יחסי הכוחות בחברה כיחסים של מרכז ושוליים קיבלנו דווקא מארכיטקטורה של ערים עתיקות ומהבחנות של ארכיאולוגים. חפרו ומצאו שבעיבורה של עיר נושנה ניצב בדרך כלל מקדש או משכנה של מלוכה מקומית. האצולה, הכהונה והפקידות הבכירה התגוררה בסמוך, בעלי ההון והסוחרים בטבעת חיצונית, ובשוליים – עובדי הכפיים, העניים והמנודים. הגם שהחלוקה הקוטבית הסטאטית לכאורה היא מוצא נוח לטיעונים מנגחים על ריכוזיות הכוח בחברות לא-שוויוניות, כה נוח עד שהוא מצוי עמוק במודעות של מתמודדי "כוכב נולד", כמו גם של השופטים וההפקה כולה, רצוי להתחיל לפקפק באפקטיביות של המודל הזה ושל הנראטיב העומד בבסיס העונה הרביעית.
בשיטוטיהם בארץ לחפש מועמדים, יצרו הוגיה של העונה הנוכחית את הרושם שהנה, הם מגיעים עם שרביט הקסם שלהם לאשקלון ולאשדוד, לחורים נידחים בצפון ולעיירות מנומנמות בדרום, ומשם הם "קוטפים", את מי שלא ניתנה להם הזדמנות אחרת ומציבים אותם בפני הזרקור למען יהיו סינדרלות. מובן שסינדרלה עם סיפור חיים קצת קודר זוכה ליותר הזדמנויות: השופטים התאמצו עד מאוד לרפד את דרכה של ליזי פחימה לשלב הבא, לא מפני ששרה טוב יותר מכל אחד לפניה אלא מפני שכבר נחשפה כמי שהחיים הרעו לה ב"שקופים", סדרה דוקומנטרית מצויינת של רון כחלילי. וכך התאמצו גם עם ישראלה אסגו מקרית גת, עוד עלמה שמנתבת את דרכה על פי אותו מודל עצמו: עד כדי כך התאמצו שיצרו עבורה עוד מקום בנבחרת.
ייתכן שיחסי הכוחות התרבותיים בין מרכז ופריפריה הם אמנם יחסים היררכיים שבהם השוליים מופלים לרעה בתקצוב ממשלתי, בשוויון הזדמנויות בחינוך, בנגישות למוצרי תרבות ובשיח על אודותיהם, אבל מתמודדי "כוכב נולד" אינם האנשים הנכונים להושיבם בתבנית הזאת. לא מדובר ביוצרים שהתדפקו על כל דלת ונידחו, לא מדובר בזמרים שקרעו את עצמם בהופעות במועדונים עלומים במשך שנים, לא מדובר בסיפורים של מאבק להכרה. אלו אנשים צעירים שנורא רוצים להיות כוכבים, ורצוי מייד, וזה בדיוק מה שמספקים להם – אבל זה לא כל הסיפור כולו.
המתמודדים מתבקשים לזכור לרגע את הרשימה המתארכת והולכת של אמנים שהגיעו אל ליבה של התרבות הישראלית – כלומר, ערוץ 2 – לאו דווקא מרמת אביב ג'. כמה מהם כבר ענקים מיתולוגיים, והעובדה שלא נולדו כאלה היא כבר היסטוריה עתיקה ונשכחת. שלום חנוך, חווה אלברשטיין, יהודה פוליקר ו"בנזין", יהודית רביץ, ארקדי דוכין והנטשות, טיפקס – וכל מי שהפליא אי פעם לסלסל, מכירים את המעבר ואת הדרך הארוכה מהקיבוץ או המעברה, עיירת הפיתוח או העיר המנומנמת אל מרכז העשייה, אבל הם גם יודעים שלא מדובר במעבר חד אלא בתהליך ארוך של מאבק על הגדרה מחדש של המרכז.
זוכי "כוכב נולד" האס-אם-אסים שלכם וסינדרלה עצמה הם ההוכחה הטובה ביותר לכך שהמרכז פשוט לא קיים ולא נחוץ כלל בסיפור הזה. כולם פריפריה שהוארה באור הזרקורים: הספוט על הבמה, לא העשייה התרבותית המתמשכת, הוא המרכז.
עד כמה המודל החדש הזה מזיק למוזיקה הישראלית, תוכלו לשפוט בעצמכם מעוד התבוננות בקריירה של נינט טייב, ובהעדרה המופגן של מצוינות מוזיקלית מן העשייה הקדחתנית אליה הובלה בשנים שאחרי הזכייה. גם האחרים שעדיין נותרו במרכזה של תשומת הלב הציבורית לא בהכרח נשארו שם בגלל שהפליאו לשיר לנו. ייתכן מאוד ש"כוכב נולד" מסמנת דיכוטומיה חדשה: לא בין מרכז לפריפריה אלא בין אלה שרוצים לשיר ולעשות אמנות, לבין אלה ששואפים רק להיות כוכב, ורק עכשיו, עד סוף הקיץ הזה. מי שמאמין שמצויינות אמנותית היא בהכרח פרי של עבודה קשה לאורך זמן, יכול אפילו לחוש צער מסויים על כך שחלומותיו של יוגב מלול בכלל לא מתייחסים לאפשרות כזאת – ועל כך ש"כוכב נולד 4", המרכז החדש, היא ההוכחה שיוגב מלול צודק.
המונדיאל ואני
כשהזאטוט השלישי הופיע במוסד החינוכי בתלבושת מלאה של נבחרת ברזיל ולימד את רעיו להגות רו-נל-די-ניו בגאווה, ידעתי שאין מנוס, ביום ו' איאלץ להתיישב בסלון בחברת הדור הבא ולשמש פרשנית כדורגל. שיחות ברזיה מתחילות כבר בגן הילדים, ובכפרי הגליל בסביבה בה אנו מתגוררים, כמעט כל בית מעוטר בדגלי האוהדים. הסברים כבר נדרשו: למה אין כאן דגל ישראל, למה לא כולם אוהבים את הנבחרת הכי חזקה, האם בבית שעליו מתנוסס גם דגל גרמניה וגם דגל ברזיל בני המשפחה רבים כל הזמן.
הדור הבא מבקר בגן תלת-שנתי, וכבר הגיע הביתה עם תביעות תרבותיות שנענו בשלילה: לא לפסטיגל, לא לערוץ הילדים החסום, וודאי לא ל"השיר שלנו". אני שייכת לאותו זן עיקש של הורים שלא מאמין בחירות הזפזוף של אנשים בגובה מטר, ומאמין מאד בחובתם של הורים לצפות בתכנים מזדמנים יחד עם צאצאיהם, כי אלוהים יודע מה יגיח לך פתאום על המסך, הרי אפילו בקלטת התמימה-לכאורה של "חליל הקסם" בעיבוד לבני חמש יש פתאום תשדיר פרסומת של "מהות החיים". למודת חששות, מוכת פרסומות סקסיסטיות שמבקשות להציג גברים צופים במונדיאל כתינוקות מגודלים, התיישבתי ומצאתי שצפייה במשחק בין גרמניה לקוסטה ריקה היתה אחת החוויות הדידקטיות המענגות ביותר – וגם המחכימות ביותר – שלנו כמשפחה בשבועת האחרונים.
גרמניה וקוסטה ריקה. אבל איפה זה?
כבר ברגעים הראשונים נשלחה נציגת הדור הבא הזעירה יותר לנפח את הגלובוס כדי לגלות – ביוזמת אחיה הבכור – איפה זה קוסטה ריקה ואם מגיעים משם לגרמניה באוניה או באווירון ולמה. אחר כך התברר איזו שפה מדברים בכל אחת מן הארצות הללו וש"כדורגל" זו מילה דומה בהמון שפות, אבל מקורה באנגלית. עוד נודע בהפתעה שמספרי החולצות של השחקנים אינם מייצגים את גילם הכרונולוגי או את מידת החולצה. נרשמה חרדה מסויימת כשהזעירה תהתה מה יקרה אם כל הצופים במשחק ירצו לעשות פיפי בבת אחת, והתפתח ויכוח ער בין השניים על מספרם המדוייק של תאי השירותים הנחוצים באיצטדיונים גדולים, והאם הצופים יכולים לסמוך על המארגנים שבאמת דאגו לזה.
עוד עניינים לענות בהם שעלו במהלך המשחק: למה אין בנות בקבוצות שראינו על המסך, האם כדורגל הוא רק משחק של בנים (כי הם מתלבשים לא יפה, כגרסת הזעירה), מדוע הקבוצה שאנחנו אוהדים מניחה לשוער שלה להיות לגמרי לבדו בצד השני, האם אנחנו אמורים להיות תמיד אוהדים של הקבוצה החזקה יותר ואם כן – למה, האם השופט תמיד צודק ומה עושים כשהוא לא. משם התפתח דיון צדדי על אנשים שתמיד אוהדים קבוצות שלא תמיד מנצחות ועל נאמנות לרעיונות, הועלו מחשבות על סיכוייה של נבחרת ישראל להגיע שוב למונדיאל וסוכם שאיושה בשחקנים זרים ומצויינים זה לא פייר, ותוך כדי כך נרשמו קפיצות גבוהות על הספה וגלגולי סלטה מלאי עליצות על כל גול, במידה שווה של שמחה, כי אם לא נתגלגל לכבוד קוסטה ריקה, הם יהיו עצובים. לסיכום הוחלט שבמונדיאל הבא הבכור נוסע לשמה, לא חשוב היכן יתקיים, וינחת באמצע המגרש בחללית שהוא בונה עכשיו מקופסאות קרטון מצופות בהמון נייר כסף. הדור הבא דרש עוד מונדיאל, ויקבל אותו במינונים נמוכים ובלי תשלום לצ'רלטון – והסמכות ההורית, זו שפקפקה בתרומה התרבותית של המשחקים לצאצאיה, למדה עוד שיעור חשוב על סקרנותם האינסופית ועל הדרך האקראית, המורכבת והמרתקת בה מגלים אנשים בגובה מטר את העולם.
מומלצים
