רווקה בת 30 פלוס ומאושרת, תודה רבה

"אל הכלא החם אשר שמו אהבה נאספתי כמו נער, וסוהרת יפה בתנועה רחבה נעלה את השער" (ז'ורז' מוסטאקי, "את חירותי". עברית - יורם טהרלב)

"אם תבוא כל יום, יפעם פעמון הדלת, לא הלב" (רומאן גארי)

חם. לח. רטוב. דביק. נשמע כמו סקס טוב, אבל זה רק עוד יום של אמצע יוני. איך מקררים את הנפש? איך מחממים את הגוף? איך מרווים את הצימאון לקצת ריגושים? יוצאים לפאב. הרמתי טלפון לחברתי מאיה, מסתבר שהיא באמצע משבר קיומי - אחותה מתחתנת.

שמעתי מהקו השני דמעות ואיומים עצמיים בעזרת חרב/אקדח/סכין/רעל/גז. היא לגמרי איבדה את הצפון, והיא בכלל גרה בצפון! ניסיתי להרגיעה. סיפרתי בדיחות, הצעתי שנצא ונשתה משקאות מעל 46% אלכוהול. ניסיתי להסיח את דעתה על ידי הזכרת האיום האיראני. טעות. זה הזכיר לה ש"גם ככה אין לי חיים".

מאיה רווקה. היא בת 30 פלוס, פלוס שהפך למינוס. אנשים מרימים גבות. היא מורטת אותן. מאיה חברה בכת החתן. בקצב הזה עוד יהפכו לעמותה ויתחילו להתרים כסף. הזכרתי לה שגם אני רווקה בת 30 פלוס, אבל די נהנית מזה. עוד טעות. הפעם היא איבדה גם את הדרום. היא איימה לאשפז את שתינו במוסד לחולי נפש. היא על רווקותה, ואני על שיגעוני.

יהיה בסדר, אני אומרת לה בשארית כוחותיי, רק בלי לחץ. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. לא עוגה מהתנור, לא דייט מוצלח, ובטח שלא אהבה.

אני יוצאת מנקודת הנחה שאנשים לחוצים להתחתן לא מפני שקשה להם עם הלבד (אם אתה משתעמם בחברת עצמך איך תעניין אדם אחר?), ולא מפני ש"כולם מתחתנים אז גם אני צריך", אלא כי הם רוצים ילדים, והם מעדיפים ליצור אותם עם אהוב/ה במקום עם זרע קפוא מבנק או עם רחם להשכיר. אני אומרת למאיה שנראה לי הגיוני שדברים ישתנו בעוד דור-שניים. טעות שלישית. מאיה רוצה טבעת, והיא רוצה אותה עכשיו. ניסיתי אסטרטגיה חדשה, אבל בתמורה קיבלתי שאגה: "אם הייתי מאמינה בגלגול נשמות, בטח גם אז הייתי חוזרת כרווקה". והיא מוסיפה - "תביני, מלחיצים אותי!". עכשיו גם אני היסטרית. מעצבים.

הרשו לי להציג את עצמי - רותם, רווקה מושבעת (בין היתר). לא מבחירה או החלטה מודעת, אלא מרצון. למה? זה פשוט בטבע שלי. אני מעדיפה סימני שאלה על סימני קריאה, ציפייה על ודאות, תשוקה על סטטיסטיקה, חופש על מסגרת. פרטיות על חיכוך מתמיד. מתח על המובן מאליו. רומנטיקה על ביטחון.

להתחתן זה להכניס אהבה לתוך מוסד

האם מאמינים לי? כשמכירים אותי אז כן. המקום היחידי בו לא מאמינים לי, ובאופן לא תמוה בכלל, זה האינטרנט. כששואלים אותי, בפאניקה או בתקווה, אם אני מחפשת חתן - אני מיד מצהירה על רווקותי. הנה כמה משמות התואר שקיבלתי בחזרה: מסכנה, כוניפה, בודדה, שקרנית, לסבית (ואז מציעים לי שלישיה, אם כבר, אז כבר), פמיניסטית עם שיער גוף מיותר, פחדנית (ממחויבות, מאינטימיות, מלהתבגר). כשהם קולטים שעברתי את גיל ה-30 אני בכלל חשודה בעיניהם.

אז מבחינתי, להתחתן זה להכניס אהבה לתוך מוסד. מוסד מתקשר אצלי לריח של נפטלין, של תה, של ביורוקרטיה. כשאני נמצאת בקשר אני מעדיפה להתענג עליו כמו על דובדבן בקצפת. להפוך קסם לשגרה, לרכוש, להרגל, זה מדע בדיוני בעיניי. פעם הייתי במסיבת רווקים. הגברים השתמשו במילים סופניות, "ההזדמנות האחרונה להתפרע", כמו פושעים שעומדים לרצות זמן בבית כלא. קשה לביית הורמונים.

יש כאלו החושבים שהרווקים מערערים את יסודות החברה, מפני שאינם מעמידים צאצאים. אבל גם אם רציתי ילדים, עדיין הייתי נשארת רווקה. וכן, אני צריכה אהבה. אני אנושית. אם יתושים יעקצו אותי, לא אתגרד ואקלל את אמם? אני רומנטיקנית אמיתית. ודווקא בגלל זה אני לא רוצה להתחתן. אני פשוט מעדיפה לבטא אהבה באופן אישי ויצירתי, במקום לקבל טקס מוכן.

איזה כיף שיש מגוון של דרכים לחיות. חתונה זה טוב, רווקות זה טוב. מי רוצה לחיות בחברה בתלבושת אחידה? מסתבר שיש. והרבה. כל מיני "נשמות טובות" ו"מומחים למערכות יחסים"

מטעם עצמם, המציגים את דעותיהם כאמת אבסולוטית ובאופן השולל דעות אחרות. לי הם לא מדגדגים את קצה השחלות, אבל מאיה לוקחת אותם ברצינות. הם הסיבה שמאיה מפתחת פצעי לחץ בגודל של פסנתר כנף. אל תנסו להעביר אותה בכוח לצד שלכם רק כדי שתוכלו להרגיש יותר טוב עם הבחירה שלכם. לכל אחד יש את המסע שלו בחיים, תנו לעבור אותו בשלום. היום אנחנו מיעוט, מחרתיים אולי נהיה הרוב.

באמריקה הנהיגו את "שבוע הרווקות הלאומי", בו חוגגים את קיומם ומכירים בכוחם הכלכלי. אם כבר לבד, אז שיהיה בסבבה. שבוע הגאווה של מאותגרי מוסד הנישואים. יש גם חג של יום אחד, "היום הלאומי של הסינגלים". לפי הפרסומים הם חוגגים סוגים שונים של אהבה: עצמית, רומנטית, אפלטונית וידידותית. הם לא מציגים עצמם כאנטיתיזה לוולנטיין, וזה לא פרס ניחומים עבור הסינגלים, אלא חג שמהלל את האהבה החשובה מכל - אהבה עצמית, שבלעדיה לא תתכן אהבה זוגית אמיתית.

אני לא מכירה משהו יותר נחמד לחגוג.

רותם ליאור, תל-אביבית הגרה בגבעתיים, היא תיירת נצחית של החיים. יזמית ויוצרת "המשחק".