זו ארצנו - וארצם?

איש לא היה סבור באותה עת, גם לא ערביי הארץ, שיש להם זכות לאומית על הארץ. מעולם לא הקימו הערבים מדינה ערבית עצמאית בישראל. תמיד ראו עצמם כחלק מהאומה הערבית הגדולה, חלק מאימפריות שהתבססו בעיראק, בסוריה, במצרים או בטורקיה. מעולם לא מרדו בשליטים הערבים, כי מעולם לא ראו בעצמם עם נפרד הזכאי לעצמאות. הם לא יצרו בארץ ישראל אף לא אחד מהמאפיינים המגדירים עם: לא עצמאות מדינית ולא שפה נבדלת, לא יצירה תרבותית ולא דת או תרבות אחרת.

רבים בינינו אומרים כיום: אנו מאמינים כי ליהודים יש זכות על כל ארץ ישראל, אבל "המציאות" מחייבת פשרות. אלו הסבורים כי למען השלום עלינו לוותר על חברון ושכם ושילה, מאמינים לכאורה כי הוויתורים הללו יובילו לשלום. אין הם תופסים כנראה כי בכך הם שומטים את הקרקע מכל טענת זכות על הארץ - מוסרית, היסטורית או משפטית. אך לא פחות מזה: הצעותיהם רק מרחיקות את השלום. לכל אורך הכיבושים של האימפריה המוסלמית, מעולם לא היה ויתור טריטוריאלי אחד מול הערבים שקידם שלום, אבל הצעת החלוקה הזאת מציבה את המציעים במצבה של האם במשפט שלמה: מי שמציעה לחתוך לשניים ילד חי, מעידה על עצמה שהילד אינו שלה. אין עם בעולם שיסכים לוותר על מחצית מולדתו, אלא אם המציעים אמנם יצאו מן הגלות והגיעו לארץ, אך לא הצליחו לעקור את הגלות מליבם ועדיין אינם בחזקת עם היושב באופן טבעי במולדתו ומתייחס אליה כשם שהצרפתי מתייחס לצרפת והאיטלקי לאיטליה.