בין הפקצית ל-SMSית יש קצת עברית
שפת הנערות הישראליות בבלוגים הולכת ומתרחקת מהעברית הכתובה, עד כדי קושי להבינה. אך חוקרים ממליצים לא לקרוא להן עילגות, ומצביעים על ניסיון יצירתי ראשון ליצור שפת אינטרנט עברית
"באתר *w Xנ*N3*!ת, Nwחק* X!ן-&**ן,ת!כנ!ת,07ט!נ*ם,תN!נ!ת Nגנ*2!ת, ק&*פ*ם !w*7*ם, 7*גw!נ*ם !y!ד....ת!0*פ! Xת yN3כם &7w*Nת הח27*ם w&נ!!!!!"
אם לא הבנתם את משפט הפתיחה הזה, המתנוסס בראש אחד הדפים האישיים בפורטל הצעירים Tipo, סימן שאתם לא, אבל ממש לא, בגיל המתאים.
כל ילד יוכל להסביר לכם (עם מבט של פליאה על בורותכם) כי כתוב שם: "באתר יש אנימציות,
משחקי און ליין, תוכנות, סרטונים, תמונות מגניבות, קליפים ושירים, רגשונים (מילה עברית תקינה לחלוטין, למרבה האירוניה) ועוד. תוסיפו את עצמכם לרשימת החברים שלנו!".
הכירו את הפקצית, השפה השגורה על חלק מבני הנוער בבלוגים, וקרובה רחוקה של ה-SMSית.
פקצית, לא SMSית
אילן גונן וכרמל ויסמן, שחקרו את שפת הנוער הדיגיטלית, מצביעים על כך שהקשר בין
שתי השפות רופף ביותר כיום: בעוד תכלית ה-SMSית היא לקצר את המסר ככל שניתן, הפקצית אינה מקצרת ואף מאריכה לצורכי קישוט ושעשוע.
הראשונה מחליפה מילים באותיות או מספרים (למשל, u במקום you), ואילו בפקצית מוחלפות אותיות בסימני ASCII הדומים להן דמיון גרפי (למשל, y במקום ע) ללא קיצור המילה. קרובה רחוקה נוספת היא השפה של תת התרבות ההאקרית (l33t speak, מלשון elite).
השניים הציגו ממצאים ראשוניים מהמחקר שלהם בכנס של האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה, שנערך באוניברסיטה הפתוחה בשבוע שעבר.
כתב סתרים שנועד להרחיק מבוגרים
לפני שחברי כנסת תאבי תקשורת ימהרו להעלות הצעות לסדר היום בנוסח "הyבר*ת לxן?" ומגיבים לכתבה זו יקוננו על מותה של השפה ודלותו של הנוער, כדאי להירגע ולשים לב לדברי החוקרים, שמסבירים כי הפקצית אינה אלא שפת סתרים, המשמשת צעירים (לרוב צעירות) כדי ליצור ערוץ תקשורת ללא ציתות של מבוגרים, בדומה לתפקיד שמילאה שפת הבית, בזמנו.
ויסמן וגונן לא קוראים לשפה "פקצית" באופן רשמי בשל המשמעות השלילית של המילה. על פי רוביק רוזנטל, מראשי האגודה לחקר שפה וחברה ומיזמי הכנס, המילה פקצה שימשה בתחילה כינוי לפקידה צבאית, ולאחר מכן התייחסה לפריחה צפונית (לכאורה, ראשי תיבות של פריחה קטנה וצעקנית). לבסוף דבק הכינוי בנערות (לרוב בגילאי 11-15) המפעילות יומני רשת ורדרדים, המעוטרים בכפתורים גרפיים ואנימציות של בובות.
דגש על הגרפיקה, לא על הטקסט
ויסמן מסבירה, כי בכינוי הגנאי "פקצות" השתמשו בעלי בלוגים פעילים באתר
הבלוגים "ישראבלוג", שהתייחסו ליומני הרשת שלהן כאל "מקושקשים וטיפשיים", השייכים לנערות ש"לא יודעות לכתוב" ו"אין להן מה להגיד".
"בלוגים כאלה, שהופיעו ברשת הישראלית (ובעיקר באתר ישראבלוג) ב-2003, זכו לכינוי הגנאי 'מצחצחות שיניים', כלומר, בלוג של מישהי שאין לה שום דבר חשוב לכתוב, בעיניו של בלוגר טקסטואלי, והיא מדווחת לעולם "קמתי, צחצחתי שיניים", פתחתי את הדלת", מסביר גונן.
אך ויסמן וגונן מצביעים על כך שדפוס התקשורת של הנערות שונה לחלוטין. הכתיבה בבלוגים משנית אצלן ביחס לפעילויות גרפיות כמו עיצוב הבלוג, או איסוף והצגת דימויים בהפקה עצמית לצורכי הגדרה עצמית. ויסמן מציינת כי כאשר הנערות כותבות, השיח שלהן סובב סביב מיתוס היופי והחתירה לשלמות, ומתאפיין בעיסוק אובססיבי ברייטינג של הבלוג ובתגובות הקוראים.
הז'אנר החביב מאוד על הבלוגריות הפקצות הוא בלוג עיצובים. רוב הבלוגים הם של בנות שמציעות את עזרתן לאחרות בעיצוב הבלוג שלהן, עד כדי כך התופעה רווחת, שלא ברור אם נשארו בלוגריות שזקוקות לעזרתן בעיצוב הבלוג.
גיבורות התרבות: בובוץ בראץ וריס ויתרספון
נערות אלה שולטות בתוכנות גרפיות בסיסיות, ומכינות אנימציות נוצצות (גליטרים) וכפתורים
של בובות (דוליז). הפופולריות ביותר הן של בראץ, הבובות השובבות, שהדיחו זה מכבר את בובות הברבי הצפוניות והמעודנות. כוכבות תרבות נוספות של הפקצות הן שחקניות וזמרות כמו לינזי לוהן, פריז הילטון, בריטני ספירס וריס ויתרספון.
ניסיון יצירתי ליצור שפת אינטרנט
המאפיין הבולט ביותר של הפקצות היא כתיבתן, המדמה דיבור בסלנג של נוער וחורגת מכל תחביר סטנדרטי. ויסמן סבורה כי למרות חוסר ההערכה לנערות האלה מצד התקשורת ובלוגרים מבוגרים יותר, הן מייצגות ניסיון ראשון ליצור "שפת אינטרנט" בעברית.
לדידה, הן עושות שימוש מתוחכם בסימני מקלדת ה-ASCII ובסמלים גרפיים נוספים לצורך שפה כתובה חדשה, המשולבת באותיות השפה העברית. הנערות המתבגרות האלה נוטות להחליף אותיות בשפה העברית בסימני ASCII הדומים דמיון גרפי לאותיות אלה.
ההיגיון המנחה את ההחלפה הוא גרפי. לרוב, מחליפים אותיות בספרות או בתווים הדומים להן. למשל, האות "פ" מוחלפת ב-9, האות "צ" מוחלפת בספרה 3, "ש" ב-W או ברצף של לוכסנים. ויסמן וגונן מדגישים כי אין חוקיות בהחלפה כמו בשפה טבעית. למשל, המשפט הנפוץ בשפת המתבגרות: "אני פצצה פגזית ומושלמת" יכול להיכתב בכל אחת מהצורות הבאות:
%נ^ פ33ה 9גז^ת 1N!W5Nת
JX+ 9צ3ה פגז*ת !N1e5Nת
א(י פ33ה פגזית 1מוeלמת
"מילת המפתח היא משחקיות", אומר גונן", המטרה שלהן היא ליהנות, ולא להעביר מסר".
הפקצית, במקרים קיצוניים, קשה מאוד להבנה, והחוקרים מניחים כי זה משרת צורך של המתבגרות לטפח קהילתיות סגורה, שמורה מפני מציצנים.
"לא כדאי למהר ולקרוא להן עילגות", ממליצה ויסמן, "ההגדרה של אוריינות הייתה תמיד משתנה ותלויית הקשר וחוקרים רבים מבחינים שלנוער יש כישורים אורייניים אחרים לגמרי בעידן המחשב, קשה לשפוט ילדה שכותבת איברית במקום עברית אבל יודעת לעצב בפוטושופ ומשלבת מילים משפות זרות. כישורי השפה הנדרשים לעידן הדיגיטלי מורכבים יותר ולא נוכל לשפוט אותם לפי הסטנדרטים של מערכת החינוך לפני 20 שנה".
בחצי השנה האחרונה הם מבחינים בהתפתחות של השפה: הפקצות משלבות בבלוגים גם תווים שאינם מופיעים על המקלדת, והופכים את השפה שלהן ליצירתית יותר, ומכאן גם למובנת אף פחות.
חריגות כתיב עקביות לצורך "חמידות"
הפקצית מתרחקת מהעברית הכתובה לא רק בהקשר של חילופי האותיות בתווים. למשל, כותבות הבלוגים נוטות לכתוב "הבלוג שילי" ולא "הבלוג שלי", חילוף של "ז" ב"ס" ("מה סה הדבר הזה" במקום "מה זה הדבר הזה"), והחלפה של "ד" ב"ט" ("מאוט יפה" במקום "מאוד יפה"), ו"ע" במקום "ה" (חמודע וקטנע במקום חמודה וקטנה, שירע במקום שירה).
"בפירוש לא מדובר בשגיאות כתיב אלא בחריגות כתיב עקביות", אומר גונן, המניח כי מטרת כל השינויים האלה היא לתרום ל"חמידות" של השפה הכתובה – מילת מפתח בתרבות ילדותית. ויסמן וגונן מניחים כי הנטייה לחמידות מושפעת מיפן.
כותבים כמו שמדברים
"כשהן כועסות הן יכולות לכתוב בפקצית "ימפגרת יסתומה עשית לי תיום", אומר גונן. כמו ששומעים, ככה כותבים. זו לא שפה חדשה. הנערות לא ממציאות חוקים אלא כותבות את השפה המדוברת. רוב האנשים אמנם אומרים "מסכירה", "אנלא", "בצפר", "גמני", אך לא כותבים את המשלב הדבור. הפקצות מוחקות לחלוטין את ההבדל בין השפה הכתובה לדבורה.
עוד מאפיין של הפקצית נוגע להוספת המוספית "וש" בסוף כל מילה, גם כן למטרת "חמידות"" עדי זה עדידוש, גיא זה גאיוש, אילת זה אילתוש. אך השפעתה אינה חלה על שמות בלבד: לובשים "חציאותוש", רואים דבר "מדהימוש" וכשהולכים אומרים "יאללה באיוש". מילים בודדות מתחברות יחד ב"פקצית" באופן שלא נראה בעבר בשפה הכתובה: "גמני" במקום "גם אני", "ממצב" במקום "מה המצב", ויש גם ואריציות מוכרות כמו "ממצב אנשנושים".
ויתור על קול עצמאי
"באסתטיקה המודרנית היפנית יש מושג הקרוי KAWAII, אשר המשמעות שלו היא חמוד", אומר גונן, "במערב זה מתפרש כקיטש, אך אמצעי זה משתמש בסמלים להבעת תוכן. למשל, השימוש בצבע הוורוד כדרך חיים. חלק מהבלוגריות מודעות לזה וכותבות בכפתורים שלהן "אני אוהבת קוויי".
ויסמן סבורה כי החלפות ה"ז" ב"ס", ה"ב" ב"פ" וה"ד" ב"ט", כמו גם ההתיילדות והתנחמדות מצביעה על ויתור של הנערות על קול עצמאי כדי להיתפס כלא מאיימות. "תרבות הקוואי ביפן נתפסת על ידי חוקריה כהתרסה כלפי התרבות המסורתית החזקה של יפן, אני עוד לא יודעת כלפי מה הנערות האלה מתריסות".
מושי מושי
השפעה עקיפה נוספת היא מכיוון דמויות מנגה ואנימה, שמקורה עוד בשנות ה-80, בסדרות כמו "הלב", שצוירו במקור ביפן. לפני כמה שנים שודרה בטלוויזיה פרסומת של מוטורולה עם המילים הבלתי נשכחות "מושי מושי" ("הלו הלו" ביפנית). הבלוגריות אימצו בשמחה את ה"מושי מושי" ללא המשמעות המקורית של המילים, והן משתמשות בה במובן דומה למילה קרובה בעברית – מושלם. המשמעות אינה מושלם במובן perfect אלא מושלם במובן "מעולה" או "חמוד". לכן, "מושי מושלם" זה דבר מעולה וחמוד.
העולם המושלם בא לידי ביטוי גם בכתיבה מתנשאת או מתגוננת – ביטויים כמו "אני נסיכה מושלמת, החבר המושלם שלי, ותקנאו" נפוצים למדי בבלוגים של הפקצות.
גם הספרדית מחלחלת לפקצית: מילים כמו "מואי" (מאוד), "מוצו" (הרבה) ו"אוביו" (ברור), המשמש את הפקצות כתחליף ל"כאילו, דה...." המסורתי. ראוי לציין כי גם במקרה זה, ההשפעה של השפה הזרה אינה ישירה אלא באמצעות מסננים בדמות תוכניות טלוויזיה כמו "המורדים" ופרסומות.
הבירטדיי המהמם שלייק היה
ההשפעה הלשונית הגדולה ביותר על הפקצית, מלבד עברית, היא כמובן השפה האנגלית.
החוקרים הבחינו בחידושים בנוסח:
"הבירטדיי המהמם שלייק היה" (יום ההולדת המהמם שכאילו היה).
ה"לייק" במובן "כאילו" כמובן אינו חדש, אך הצירוף של אות השימוש "ש" ל"לייק" הוא חידוש של הפקצית, מציין גונן.
סדרת הטלוויזיה "בראץ" בכיכוב חמש הבובות, המשודרת גם בישראל, תרמה תרומה חשובה להתפתחות הפקצית, סבור גונן. באופן נדיר, מדבבי הסדרה לעברית לא דבקו בתרגום הטהרני עם הגישה משביתת שמחות, שכה אופיינית לסדרות מאוירות המתורגמות לעברית ("האם אתה מוכן ללוותני?", אמר פומבה לאריה).
מדבבי "בראץ" לא נרתעים משימוש בסלנג פקצי תקני. להערכתו, יש בכך כדי לחזק את הלגיטימיות של הפקצית, שכן להבדיל מגלישה באינטרנט, הצפייה בטלוויזיה מתבצעת, לכאורה, בהסכמה ובפיקוח של ההורים.
עוד השפעה אפשרית היא החדרה של הפקצית לשפה המדוברת. "אני לא בטוח שאותן נערות מדברות 'פקצית' באופן מוקצן כפי שהן כותבות לעתים". למעשה, יש כאן היזון חוזר: בתחילה השפיעה השפה המדוברת על הכתובה, ולאחר מכן השפה הכתובה משפיעה על המדוברת.
