הרי את מפורקת לי - בשירים אלה
"ספר זה הוא שי אישי במילה, מנגינה, קו וצבע לכל מי שחווה את חווית הפרידה, הפירוק, הניתוק, הגירושים - בנוסח זה או אחר", נכתב במבוא לספר האלבומי החדש מאת עדנה מיטווך-מלר ויוחנן לקיצביץ. ספר שנותן השראה במלל ובציור למי שמתגרשים או התגרשו, לראות גם את האור בקצה המנהרה
שבע נשמות
"איש מעלה אשה לפסגת ההר,
מגלה לה יופיים של צוקים ומאורות,
מחבר בעבורה נחלים לנהר,
מדליק בה תשוקה, זיקוקים ונצורות,
ממציא לה צבעים לא ידעה מעודה,
לצבוע למענה את הארץ היעודה
כתמתמים וצהובים, שקופים וזהובים
והיא שטה בינותם כמלכת האיים.
בחלילו מלחין לה שיקוי אהבה
והיא שבויה בטירופו כציפור בכלובה.
והוא פורס בפניה את קווי האופק
ואוצרות הימים ורזי האוקיינוסים,
מעמיד על ראשה אלמוגים וצדפות,
בלילות מכתירה למלכת הנימפות.
ובכל הדרה ויפעת תפארתה
בעומדה ככלה על ספי חופתה,
הוא מפיל המוטות בזריזות נחושה,
מפרק את גופה ומבתר את נפשה,
בשגגה גם מטביע שארית תומתה
בידו הנטויה אל תחתית תהומות.
אחר כך אומר: 'חזקי ואמצי',
משליך לה קצת חוט רפוי ובלוי,
'אחזי כל כוחך ואל תמעדי
כי כשלתי אין-סוף במשחק השגוי'.
איש מפיל אשה מקומה עשירית
בחבלהּ המכושף של אשה חדשה,
והיא צונחה אל מדרכה חרוכה וקשה.
'לא נורא כי נחבלת', הוא קורא לעברה,
'ועכשיו חייכי, כי מאום לא קרה'.
שבע נשמות איתנות לאשה,
לגבר נותרה נשמה רק אחת,
כך דרשו חכמי קבלה ומשנה.
לכן תשכיל לחייך לבלי חת
ולקום מחדש ולבנות את קנהּ".
השיר "שבע נשמות" מעביר בקליפת אגוז את הסיפור שמספרת המשוררת עדנה מיטווך-מלר בספר האלבומי היפה "הבטחנו זה לזה" (בהוצאת "צבעונים") שיצא לקראת שבוע הספר, בו שזורים זה לצד זה שיריה וציוריו של יוחנן לקיצביץ.
לדברי מיטווך-מלר, במקור הספר נכתב כרומן, עם פרוזה וקטעי שירה, מעין יומן אישי שלה, שליווה אותה במשך השנים 2001-2003, בעקבות גירושים קשים שלה, שהיו כרוכים במאבקים ביורוקרטיים ואחרים. "הרי את מפורקת לי", קראה לספר
שבכתובים, ממנו דלתה בינתיים המו"לית, ד"ר לאה צבעוני, את השירים, לפורמט אלבומי. אחד השירים באלבום נושא את השם הזה: "הרי את מפורקת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. מיום זה מתחייב אנוכי לקצר מזונותייך, לשכוח עונתך, לנשל את כסותך, לפרקך מביתך, אמונתך ואהבתך, להשליכן לַחוצות..."
יש שם שירים קודרים, כמו "כשמתה האהבה":
"כשמתה האהבה
חגו ציפורים שחורות על חלוני,
פיזרו גרגרים בלתי מוכרים.
חדר העבודה הפך לרחבת בית-קברות עירוני
בו מתכנסים אבלים לבַכות יקרים.
בילדותי האמנתי כי ציפורים הן
צבע, חופש, אור, בשׂורה.
זה שהתל בי היה עריץ מהן,
נטל נעוריי ופיזרם בלי רחם
ברחוב המוליך אל קצות השׂדרה".
אבל יש גם "זֶמֶר חדש":
"כשאקום מן האבדון
מן השבר הנורא
מן החולי והאימה
מן הקלון והמורא
מן המשפט והמשטרה
מן הצמרמורת והקרה -
אפתח את החלון
אט אט במשׂוּרה.
שם תכלת חדשה
מסומנת כשורה,
שם שמש הבוקר
מציצה זהירה,
שם אולי מצפים
שיר חדש ובשׂורה.
אחבק ילדיי,
אשפץ את ביתי,
אבטל את שנותיי,
זכרוני, תעוקתי,
אציב רמזורים חדשים
בדרכי.
אחבוק בשתי ידיי את הצבעים,
את הבשורה,
ההיה זה ממש
או רק חלום רע?"
"סיפור המעשה המופיע בספר זה פוקד חלק נכבד מן האוכלוסייה בעולם בנוסח זה או אחר", כותבת מיטווך-מלר בפתח ספרה. "בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה שוקקי חיים, תוססים, הומים וקולניים ככיכרות וכקניונים צבעוניים. אין זה עוד ספר על פרידה בין איש לאשה, אלא ספר שבמרכזו עומד הליך פירוק השיתוף במשפחה בזיכרון, בנפש, במקרקעין, בממון". היא מוסיפה: "ספר זה הוא שי אישי במילה, מנגינה, קו וצבע לכל מי שחווה את חווית הפרידה, הפירוק, הניתוק, הגירושים - בנוסח זה או אחר. כל התחנות הללו עשויות להיות גם אבני דרך ואבני פינה לבנייה חדשה נבונה יותר, אמיצה יותר, בוגרת, מבטיחה ומרתקת", היא מסיימת באופטימיות.
