כרוניקה של מוות ידוע מראש
"שביתה", סרטם המצוין של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר, מביא את סיפורם של העובדים בישראל המופרטת. אריאנה מלמד על מסמך חברתי חשוב מאין כמוהו
"החדירו לנו למוח שפה אין אנחנו...מי שאמר 'אנחנו', הראו לו את השער" – כך, בפשטות, מתאר אחד מגיבורי "שביתה" את תחילתו של מאבק לשבירת סולדיריות של עובדים. אחר כך דאגו משרתיו הנאמנים של קפיטליסט חזירי גם לשבירת צלעות, לפרצופים מנופחים ממכות של אלות, לאיומים על נשותיהם של עובדים לפיטורין שרירותיים, לרמיסה טוטאלית של הזכות לעבוד מתוך כבוד אנושי.
"שביתה", סרטם המצוין של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר, מסתיים בתמונת סטילס אחת שבה נראים שלושה גברים מחייכים, ותוכלו לראות אחת כזאת גם מצד ימין.
הם היחידים שמחייכים במהלך הסרט הקשה והחשוב הזה. מי מחייך? אריאל שרון, אריה גנגר וסיריל קרן. אריה גנגר הוא הבעלים היחיד של מפעלי "חיפה כימיקלים (דרום)", שפעם היה שייך למדינה. המדינה – בדמותם של אריאל שרון שלחץ ושמעון פרס שנכנע ללחץ – מכרה את המפעל לגנגר. מי הרוויח? גנגר. מי הפסיד? רק אותם אנשים שלא התייחסו אליהם כלל בתהליך ההפרטה, רק אותם אנשים שעמל הכפיים שלהם יוצר את ההון של גנגר – העובדים. וכן, גם דמותה של המדינה.
וככה זה נראה במשך שנים אחרי ההפרטה, כפי שסודרי וטאוזינגר מביאים את הסיפור כתצרף של קולות של עובדים, שכל אחד תורם פיסה ועוד פיסה וביחד, בסולדיריות של מוכים, הם משחזרים דרמה של מאבק.
אל המסך מגיעים עובדים שמנסים להילחם על הגינות מינימלית בתנאי ההעסקה שלהם: הם רוצים מים חמים במקלחות, לשטוף את הג'יפה של חנקת האשלגן בתום יום עבודה. הם מבקשים שכאשר הם עובדים 12 שעות רצופות תוגש להם ארוחה אנושית. שיאפשרו להם לקרוא עיתון בהפסקות החוקיות לגמרי שלהם במהלך יום העבודה. שעובד ששבר רגל בעבודה לא יקבל את מכתב הפיטורין שלו לבית החולים. מינימלי? לא בישראל המופרטת. הגינות, כבוד אנושי, זכויות אדם – אלה כבר מותרות.
חטאם הגדול של העובדים היה, שהאמינו כי הם בני אדם ולא עבדים. לבני אדם מותר להתאגד כדי להיאבק על זכויותיהם. חופש ההתאגדות הוא זכות אנושית בסיסית, אבל היא לא תחדור לעולם מבעד לשערי המפעל בדימונה, כי גנגנר – הנעדר-נוכח בסיפור הזה שלא טרח להגיב – פשוט לא רוצה.
וכך מגלים העובדים שאסור להם להתאגד, וכאשר אחד מחבריהם מפוטר ברוע-לב קיצוני מעבודתו, חלקם יוצאים למאבק. הם מתנהלים כמו מחתרת, הם מבוהלים מלכתחילה – אבל הם גם לא מוכנים להשלים עם ההשפלה וההתעמרות של שליחיו של גנגר עלי אדמות.
זיכרון כואב של מאבק
היה היתה פעם מדינה קטנה שבה "עבודה" ו"כבוד אנושי" היו מלים נרדפות. המדינה הזאת מתה. "שביתה" הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש, אבל זה לא הופך את המראות הקשים שבסרט לפחות כואבים.
כשמובהר לעובדים (באיומים, כמובן|) שאם יתאגדו – יעופו, הם פותחים בשביתה שמדרדרת במהירות למאבק אלים. עשרות מאבטחים עם אלות מורדים באישון לילה מתל אביב. המכות, הצלעות השבורות, הפנים המדממות לא מאחרים לבוא. כולם של העובדים. אבל הם מתעקשים לסגור את שערי המפעל ולא לתת למשאיות עמוסות חנקת אשלגן להגיע בזמן לנמלים, ומאותו רגע ואילך גם המדינה בוגדת בהם. שר המטרה, אז צחי הנגבי, מוריד הוראה לפתוח את שערי המפעל בכוח. התואנה להתערבות משטרתית בסכסוך עבודה לגיטימי היא שמדובר בחומרים מסוכנים: לא מסוכנים די הצורך כדי להגן על בריאותם של העובדים שמטפלים בהם יום יום, כמובן. מסוכנים רק לעמודות הרווח במאזן של המפעל, ולאינטרס היחיד שהמדינה נחלצת להגן עליו, רווחתם של בעלי הון גדולים (שגם תורמים לפעמים לקמפיינים של ראשי ממשלה).
ובינתיים, בדימונה, מנסים לרשום נצחונות זעירים: עמיר פרץ מגיע למפעל ומחבק עובד בוכה ומושפל, חבול וכואב. בית הדין לעבודה קובע שההסתדרות היא נציגתם החוקית של העובדים במפעל, אבל לעמיר פרץ אין דרך להיכנס ולנהל משא ומתן הגיוני עם ההנהלה. מסכת האיומים והלחצים של דרגי הביניים במפעל מתחילה להוכיח את יעילותה הדורסנית: נשים מאוימות בטלפון שבעליהם יהיו נמענים של תביעות עתק לכיסוי הנזקים שגרמו בשל השביתה. הן רואות לנגד עיניהן את דימונה מוכת האבטלה ואת עוניים המאיים לבוא של הילדים שלהן. . גם הגברים רואים. אחד אחד הם מובסים: בפיתויים ואיומים, בפיטורין סיטונאיים, ביצירת "ועד פנימי" פיקטיבי על ידי ההנהלה. ופתאום – ראו זה פלא –משפצים את המקלחות.
"סע, תדרוס אותו", אומר מנהל עבודה לנהג משאית שנתקל בעובד שכוב על הכביש, מנסה למנוע בגופו את המשך ההשפלה. כך על פי כמה מן העובדים שמדברים בסרט הזה, וכך, בפשטות, נראה הקפיטליזם החזירי. בסופו של דבר נדרס ונרמס רק צלם האנוש של העובדים, אבל מומחים למשאבי אנוש תיקנו את הנזקים למפעל באמצעות עובדים חדשים, שקטים וצייתנים, שמוכנים לקבל עליהם את קללת החוזים האישיים ואיסור ההתאגדות, ההתעמרויות הקטנות והפחד המצמית, ובלבד שיוכלו לעבוד.
ב"חיפה כימיקלים (דרום)" נשברה הסולידריות בהצלחה גדולה, ומה שנותר הוא רק זכרון כואב של מאבק. סודרי וטאוזינגר לא צריכים לומר לצופיהם שהמאבק הזה אינו היחיד, שזכויותיהם של עובדים בישראל מתכרסמות בהתמדה, שהם הולכים ומתגמדים והופכים לעבדים של אוליגרכים – ושהם לגמרי לבד במאבק הזה.
בקרוב אצלכם
ב"שביתה" בחרו היוצרים לספר רק את סיפורם של העובדים, מבלי לערב בנראטיב גורמים מבחוץ. חסרה לי לאורך הסרט נקודת מבט שתבהיר כי מלחמתם של בעלי ההון היתה אידיוטית לחלוטין ועלתה להם פי כמה מאשר הסכמה להתאגדות, שיפוץ מקלחות והרגעת הרוחות ביום-צ'ופר לעובדים.
בישראל המופרטת, גם עקרונות מוצקים והשקפת עולם סדורה יכולים להיות נחלתם של עשירים בלבד. על כל האחרים אפשר לאיים בהצלחה: זה כל הסיפור, וזהו סיפורה הקודר של "שביתה". לא ראיתם? בקרוב, בשידור חי, במקום העבודה שלכם.
על היוצרים הופעלו לחצים להסרת תמונתם של המחייכים מסופו של הסרט. השידור נדחה ונדחה ולבסוף איימו היוצרים בבג"צ והשלטונות בערוץ 1 התקפלו. "שביתה" הוא סרט שמחזיר את האמון ביכולתו של ערוץ ציבורי לשדר מסמך חברתי חשוב מאין כמוהו. אבל "שביתה" לא ישנה דבר במצבם של עובדים בישראל. מי שצפה בו ולא יכול היה להירדם אחר כך, ודאי שם לב לכך שהמארג הסיפורי בנוי בדיוק בדרך עליה חלמו העובדים: מגוון של קולות שיוצר תחושה של לכידות וסולידריות. המסך שלכם הוא המקום האחרון בו הרשו לעובדי "חיפה כימיקלים (דרום)" לחוש כך.
שרון, גנגר וקרן. שלושה גברים מחייכים
צילום: דוד רובינגר, ידיעות אחרונות
סרט קשה וחשוב
כרזת הסרט
מומלצים
