הדשא הרטוב מייבש אותי
לא להאמין שעם כל סופת הטסטוסטרון העולמית הזאת, עם עשרות הגברים מסוקסי הרגליים, ועם מיליוני אחיהם מתודלקי בירה, קפה שחור וגרעינים, ועם כל הכדורים האלה (באנגלית זה נשמע יותר טוב), שולחים אותי לעשות קניות עם חברות
זה היה, כפי שהסתבר, גמר גביע אירופה לאלופות, משהו חגיגי במיוחד, בין ארסנל לברצלונה, ועל כן הואלתי אפילו להרים מבט מידי פעם מתוך העיתון. בעיקר זכורתני הרבה בחורים מחליקים על דשא רטוב, שלוש קריאות "גול", וטיפוס ברזילאי חינני עם קוקו ועם חיוך חושף חניכיים, ששמו נחקק משום מה בזכרוני, רונלדיניו.
שילוב אופטימלי של עיני תכלת זוהרות עם שיער כהה
לאנגליה, כך הסביר לי הבחור שישב מרותק למסך, חסר בחור אחד. גם אני באופן אישי חשבתי שחסר, ג'ורג'י בסט. הכדורגלן היחיד שמשך את תשומת לבי אי-פעם, וגם זה לא בדיוק בגלל רגליו המסוקסות, או אפילו הגולים שהבקיע לטובת מנצ'סטר יונייטד, אלא דווקא השילוב האופטימלי של עיני תכלת זוהרות כיהלומים עם שיער כהה ומבנה לסת חטוב להלל. ג'ורג'י המסכן הלך לעולמו בשנה שעברה בגיל 59, אחרי שהטביע באלכוהול שני כבדים בזה אחר זה, ועכשיו גם תוכלו לדעת עד כמה ותיקה אדישותי כלפי הכדורגל.
איכשהו הצלחתי להעביר שני עשורים תמימים בלי להיתקל באופן אינטימי באף חובב כדורגל. אבא שלי קורא "הארץ" כבר שנים, לא פוסח על אף תו, חוץ מהחלק של הספורט. בדיוק התאים שנולדו לו ארבע בנות, ואיכשהו גם החתנים יצאו חפים לחלוטין מכדורגל.
בעלי לשעבר, למשל, דווקא היה בעלומיו בהחלט ספורטיבי, אך נטול כל עניין בכדור. כך שהעובדה שיצא לנו בן אדיש לחלוטין כלפי המשחק הזה, על אף היותו גם הוא ספורטיבי כדבעי ובנוי לתלפיות, אינה ממש מפליאה. זה הרי אצלנו בגֵנים, דור שלישי לפחות של גברים שמסך ירוק רק נוסך עליהם שעמום תהומי.
וכך חייתי לי, באושר יחסי, נטול כדורגל, עד ממש לאחרונה. אמנם שמעתי פה ושם על נשים נפגעות כדורגל, אלמנות-קש למיניהן, ודי התפלאתי על כך. שמעתי פה ושם גם על נשים שאשכרה אוהבות כדורגל, והתפלאתי עוד יותר. אבל זה בעצם לא העסיק אותי יותר מדי. לי זה לא יקרה, אמרתי תמיד. אין מצב. הגברים שבחיי, באופן סדרתי, מעדיפים כמוני חפצים מלבניים עם אותיות, על פני חפצים עגולים עם מחומשים.
עולם מקביל שלם מתנהל לו שם, לגמרי בלעדיי
והנה, זה קרה גם לי. רצה הגורל ונפלתי על בחור שאוהב כדורגל (לזכותו ייאמר, לא רואים עליו), ומכל התקופות האפשריות, דווקא בסמוך לעונת המונדיאל. זה התחיל בקטנה, דפיקת נפקדות ביום שישי. חשבתי שאחרי משחק-שניים זה יעבור, ותחזור חרמנותו הטבעית (מזל עקרב, אחרי הכל). אבל יום אחר יום נקפו, וטרם. עולם מקביל שלם מתנהל לו שם, לגמרי בלעדיי.
ייתכן שיש נשים שהתרגלו. נשות-כדורגל ותיקות, שכבר עברו מונדיאל או שניים, ובוודאי נשים וחברות של מכורים אמיתיים, שאצלם זה קורה גם בשאר ימות השנה. אני מניחה שהן כבר התארגנו להן על סידורים חלופיים המניחים את הדעת. אבל אני, חסרת ניסיון אנוכי. לא הכנתי לי מבעוד מועד גבר מאותגר-כדורגל כמוני. ולא, הומואים לא כל כך יכולים לעזור לי במקרה הספציפי הזה. אז אמנם כבר גמרתי לקרוא בינתיים שלושה ספרים (ממליצה, אגב, על "יונה ונער" של מאיר שלו), אבל תסכימו איתי שזה ממש לא אותו דבר.
לא להאמין שעם כל סופת הטסטוסטרון העולמית הזאת, עם עשרות הגברים מסוקסי הרגליים, ועם מיליוני אחיהם מתודלקי הבירה, הקפה השחור והגרעינים, ועם כל הכדורים האלה (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב), אני מתייבשת לי. ולחשוב שבתור פיצוי עוד שולחים אותי לסופרפארם עם חברות.
שרית פרקול עורכת את ערוץ יחסים וכותבת לעת מצוא.
האתר של שרית
לפנייה לכתב/ת 
