נפתולי בבל

פורטל מסתורי באמבטיה

כשם שלוסי עברה בארון בגדים, ודורותי נישאה על גבי סופת ציקלון, נשאבים יונתן ואלה, גיבורי "הלווייתן מבבל", דרך פורטל מסתורי (במקרה זה, המים שבאמבטיה שלהם) לארץ קסמים ונפלאות. בדומה ללוסי ולדורותי, יונתן ואלה עומדים לגלות עולם שחוקי המציאות שלו שונים מהחוקים שהכירו; שם יפגשו דמויות שונות ומשונות, לא כולן אנושיות, שחלקן תעזורנה להם וחלקן תבקשנה את רעתם; ושם אף ייקלעו למאבק בין כוחות הטוב לכוחות הרשע. הנוסחה הכללית של הז'אנר ניכרת היטב בספר זה. אבל בתוך אותה נוסחה יש מקום אינסופי לתמרון ולרקימת פרטים ססגוניים ונפתולי עלילה מותחים. ההבדל בין ספר טוב לספר רע לא תמיד נעוץ בנוסחה, אלא גם בנעלמים שמציבים בה, ואת זה היטיבה ינאי לעשות.

בבל של הספר אינה בבל ההיסטורית או התנכ"ית, אלא עולם מומצא, שמדע וקסם משחקים בו בערבוביה. עם זאת נעשה שימוש מרתק בדמויות וביסודות מתוך מיתולוגיות מוכרות: היהודית, הבבלית, השומרית והאכדית, שאותם מגייסת ינאי וממציאה מחדש למטרותיה שלה. השיבוץ של שמות ואגדות ספק מוכרים בסיפור חדש ודמיוני מעורר סקרנות, ועושה חשק לחזור ולבחון את המקורות ההיסטוריים שמהם שאבה ינאי השראה.

הישאבותם של יונתן ואלה לבבל אינה מקרית, והיא קשורה לעבודה שעשה אביהם המדען, המחפש תרופה למחלה מסתורית שתקפה את אשתו; תרופה שעשויה אולי לרפא את כל תחלואי הנפש האנושית. בבבל הגיעה אותה מחלה לממדי מגפה: מגפת הכתמים השחורים, המתבטאות כדיכאון משתק ואובדן טעם החיים. מקור המגפה הוא בתהום, מקום מרבצה של תיאמת, אם כל השדים, ושל הלוויתן המסתורי. מפחד התהום מכסים תושבי בבל כל מקור מים במעטה מבודד של זכוכית וקסם, ושולחים את הלוקים בכתמים אפלים למחנות הבראה. ברור שינאי עושה שימוש במוטיבים של המחלה ושל התהום כדי להגיד משהו על נפש האדם ועל הקשר בין העצב לכוח היצירה, אבל לא ברור בדיוק מה היא מנסה להגיד, וטוב שכך. בזכות זה הסיפור אינו סתם מכשיר למסירת פילוסופיה בגרוש פשטנית, אלא משהו רב פנים ותהפוכות, עשיר ומשתנה, גמיש ובלתי צפוי.

מלה של אזהרה

אני מתפתה לעצור כאן בשלב השבחים ועשיית החשק, ולשמור את הביקורות שלי לעצמי, שלא ידמה חלילה שזוהי ביקורת שלילית. אבל לאחר שהבהרתי שהספר הזה מבחינתי מתחרה בליגת האריות ולא בליגת השועלים, אני מרשה לעצמי גם לצפות ליותר, ולהוסיף מלה של אזהרה לקוראים. "הלווייתן מבבל" הוא רק החלק הראשון בסדרה מתוכננת, ומכאן נובעות כמה חולשות של הספר. העלילה אינה מגיעה לפתרון, קצוות רבים נשארים פתוחים, ומתסכל להגיע לסוף של ספר ארוך ולגלות שלמעשה זוהי רק ההתחלה. זהו לא הפגם היחידי: יותר מדי פעמים מועבר מידע בשיטת סרטי מתח שבלוניים, שבהם הרשע המגלה לגיבור את מזימתו הזדונית רגע לפני שהגיבור ניצל ממוות בטוח. יותר מדי מצבים קשים נפתרים בדרך אקראית כי מישהו במקרה עשה בדיוק את הדבר הנכון ברגע הנכון - פתרונות נוחים מדי.

בנוסף, גודש הרעיונות הוא לפעמים בגדר "תפסת מרובה לא תפסת": לפני רגע היינו באווירת אלף לילה ולילה, וכבר אנחנו בתמונה הלקוחה מתוך מותחן של רובין קוק, או מסרט של החבובות, או מ"מלחמת הכוכבים" – אפשר לחטוף מזה סחרחורת. דמויות שוליות מעניינות צצות ונעלמות באופן כמעט שרירותי, לפני שהספקנו ליהנות מהן. עודף האקספוזיציה, והתזזיתיות במעבר מאפיזודה לאפיזודה, הם במינון נסבל אבל בקושי. יש גבול כמה יסודות אפשר להניח לבניין לפני שמתחילים לבנות; יש גבול כמה ניתן למתוח את הקוראים ברמזים לפני שמספקים זיכוך. המשך הסדרה יקבע לדעתי אם מדובר פה בספר מעניין ומהנה בלבד – שזה כבר טוב מאוד – או ביצירה מסעירה של ממש. אני שומרת את השיפוט האחרון לספרי ההמשך.

לאתר הספר

"הלווייתן מבבל" מאת הגר ינאי, כתר, 320 עמ'