הודיני בתחפושת של גבר
לא משנה אם מישהו, לא שתוי במיוחד, בחר לרקוד דווקא איתך כל הלילה, לא משנה אם ביקש את מספר הטלפון שלך, אם אפילו הגניב לך נשיקה על הלחי והחמיא לך. זה לא משנה, אל תצפי לטלפון, בחורה. הוא צד את הנכונות שלך בדמות ספרוֹת עם משמעות, זה כנראה הספיק
מתישהו לקראת שנות ה-20 שלי נזרקתי למים הקרים. עולם הדייטיג פתח בפני את שעריו, ואני, ילדונת צעירה, התחלתי לחפש בו נתיבים, בלי כל מפה.
איך אפשר להיעלם? את תוהה. ואיך אפשר להיעלם כשהיה לכם נפלא, והסימנים של "קוסמופוליטן", התנ"ך הנשי לעיתות בלבול, שעמום ומצוקה, הראו שהבחור בעניין, ואולי אפילו רציני, רחמנא ליצלן. אז איך אפשר? מסתבר שאפשר, אפילו בקלות יתרה.
גיליתי עולם בתוך עולם. כולם שם, או לפחות מחציתם, היו מבחינתי חייזרים, מדברים בשפה שאני לא באמת מצליחה להבין. כבר כמה שנים ואני לומדת, לאט אבל לומדת, שבעולם הזה נהוגים חוקים אחרים. יש דברים שנאמרים בשתיקה. יש שתיקות שקשה לסבול, ויש שתיקות שעדיף לצרוח אותן. בעולם הזה לא חושפים רגשות וכוונות, לפחות לא כל כך מהר. בעולם הזה את צריכה להבין דברים על דרך של ניחוש, לשאול את הכוכבים, לפתח עצבים של ברזל, כאלה שיתמוטטו לך ברגע, אולי שניים.
יציאה ועוד יציאה לימדו אותי את שלא הצלחתי למצוא בו היגיון, לפחות לא היגיון בריא. עכשיו אני יודעת, זה לא משנה אם מישהו, לא שתוי במיוחד, בחר לרקוד דווקא איתך כל הלילה, זה לא משנה אם הוא ביקש את מספר הטלפון שלך, אם אפילו הגניב לך נשיקה על הלחי, והחמיא פעמיים, אולי שלוש. זה לא משנה, אל תצפי לטלפון, בחורה. הוא צד את הנכונות שלך בדמות ספרות עם משמעות, זה כנראה הספיק. חוק ראשון. גבר בפעולה.
בפעם הבאה קחי את המספר בעצמך, גברת!
אז נכון, נדרשתי למספר דו ספרתי של בילויים כדי להפנים, אבל ככה זה, לחוקים לא מתכחשים. "בפעם הבאה", הפצרת בשקט שזעזע את נפשך השוביניסטית, "קחי את המספר בעצמך, גברת!".
כך השנים עשו איתי חסד, הניסיון נתן את אותותיו, אבל דבר לא יכול היה להכין אותי לחוק האכזרי מכולם, זה שהחל להתגבש במוחי תוך המחשבות, אלה של היום שאחרי הדייט, והיום שאחרי היום שאחרי הדייט, והיום שלאחריו. חוק פשוט והגיוני, שקובע נחרצות - אין כל קשר בין הצלחת הדייט להמשך בינו לבינך.
הנה שוב את מכניסה את החוויות לתבנית של "זה לא משנה". זה לא משנה אם הבחור הרעיף עלייך מחמאות כל הערב, אם הוא חייך ואולי אפילו נישק, אם השיחה זרמה, אם הוא רצה עוד נגיעה, זה לא משנה, את לא תמיד תשמעי ממנו ביום המחרת.
טוקבק כדורבנות:
גם מהצד השני השתיקה רועמת / א. ירושלים
אני מבין לגמרי את ההרגשה הזו שכל העולם הכאוטי הזה של דייטים נראה שנשלט באמצעות שפה נסתרת ולא מובנת. יש איזה כללים ונורמות במשחק הזה שצריך ללמוד בדרך הקשה.
אבל כל זה לא נותן תירוץ לאי קיום נורמות בסיסיות של התקשרות בין בני אדם. ואכן, יש הרבה גברים שלוקחים מספר רק בשביל שדרוג לאגו או יוצאים לדייט ואח"כ לא מתקשרים, אבל גם יש נשים כאלה: נותנות מספר ואז מסננות, מפלרטטות בשביל האגו ואז מתעלמות, וכל הסיגנלים אפילו יותר מבלבלים. ואם הגבר המחזר רוצה להיות ג'נטלמן וקשה לו להבין מהיכן המחזר הופך למתעלק, וכשהיא יושבת על הגדר ושותקת הדחייה רק מתארכת ומכאיבה יותר.
בקיצור, גברים ונשים: לשחק משחקים זה נחמד ואולי הכרחי, אבל אם לא רוצים אז יש דרכים קצת יותר מכובדות וצורות עדינות יותר לרמוז על חוסר העניין. ואם גם ככה כל העולם הזה של דייטים מלא כאב לב, אז למה לא לחסוך קצת?
תביני, הגברים לא שרוטים או סתם מבועתים ממחויבות, הם פשוט מוכשרים בטירוף, על תקן הודיני, קופרפילדים קטנים אחד אחד, ניחנים בכישרון ההיעלמות.
אבל עכשיו, משנפל האסימון, לא אשאל יותר "למה?", ו"איך אפשר?". היום, כמה שנים טובות אחרי גיל שש, אני כבר מסוגלת לקבל חוקים כמו שהם. אקסיומות.
מהיום והלאה אני יודעת, אין ציפייה להמשך, לטלפון, ל-SMS ביישני או חצוף, כזה שאת מייחלת לבואו בלילה בשקט. מששכך האלכוהול, משהתמוסס הקפאין בגוף, משהרשמת את הבחורה ושלחת אותה לביתה עם חיוך, סיימת את תפקידך, שועל דייטים מזדמן, לא נותר לך אלא לפשוט את מדי הלילה הזה ולחפש קורבן אחר.
את לא חושבת שבאמת מסננים אותך
אז את, את כבר מנוסה, מאמצת את החוק, בלית ברירה. מוסיפה לו החלטה לא לחכות לטלפון, אבל גם לא להתקשר, לתת לו ללכת, לגבר-גבר. מחליטה, ושוכחת. כך זה כשיש לך זיכרון אם לא קצר אז לפחות סלקטיבי, כך זה כשיש קשיי קליטה, את לא חושבת שבאמת מסננים אותך, ואומרת לעצמך - נראה שהכלב אכל לו את הפלאפון, והמסנג'ר סתם התקלקל.
גברים, אז נכון, חובבת שקט אנוכי, אבל לפעמים כדאי שתדברו, באמת. הגעת למסקנה שלא, זה לא זה. תגיד לי. סוג של אהבת הוודאות. זה בטח לא עושה אותי אטרקטיבית, אני יודעת שתעדיף בחורות ספונטניות, כאלה שחיות על הקצה. אבל אני שונאת תקוות אפלות, כאלה שברור שלא יתממשו. תגיד, פשוט תגיד. תן לי שנייה מזמנך. סוג של אנושיות. אל תיעלם, הודיני בתחפושת של גבר.
אני ילדה גדולה. אני אתמודד עם ה"לא" בקלות רבה יותר ממה שאתה חושב. ואולי דווקא לא רצית לדעת שאני מסוגלת להתגבר עליך בקלות שכזו, זה סוג של פגיעה באגו? נכון, אתה צודק, יש דברים שאפשר שלא ייאמרו. אני ילדה גדולה, כבר
אמרתי? מבינה לבד, מזהה את הסימפטומים של מחלת ההתאיידות. אבל תבין, זו לא הילדה הגדולה שמבקשת הסברים, זו הילדה הקטנה שבכל אחת מאיתנו, שרוצה מעט יחס אנושי. הסר דאגה, היא לא תעשה לך בעיות, הקטנה. לכל היותר היא תבכה בשקט, תלקק גלידה, אולי בטעם תות, ואחר כך תחייך, כי זה מה שילדות קטנות עושות, העולם יפה בשבילן.
אבל אולי, במחשבה שנייה, איך אפשר להגיד "לא" לילדה קטנה. צודק, עדיף לשתוק.
האימייל של ללי
לפנייה לכתב/ת 
המחשבות של היום שאחרי הדייט
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
