סימני חלודה

דבר משונה קורה בעשר הדקות הראשונות של "מכוניות", סרט האנימציה החדש של פיקסאר/דיסני: הסרט לא תופס. "איך זה ייתכן?", שואל את עצמו הצופה הנבוך. באמת איך? לא רק שפיקסאר הוא כיום אולי המותג הקולנועי המוכר והחזק ביותר בעולם, אולפן ששמו לבד מביא לאולמות קהל על סמך הישגיהם הקודמים ("מחפשים את נמו", "משפחת סופר על"), אלא שעל "מכוניות" חתום ג'ון לאסטר, האיש שעומד בראש האולפן (ראו מסגרת), ומי שהמומחיות הגדולה שלו היא בלספר סיפור סוחף לכל המשפחה, שיהיה גם מרגש וגם מצחיק. והנה, הסרט מתניע את מנועיו, יוצא להקפה סביב המסלול, הכל נראה בסדר - למעשה, הכל נראה מצוין, הסרט הזה מרהיב ויזואלית - אבל משהו לא תופס.

קליק. נפל האסימון. "מכוניות" מבוסס על טעות קונספטואלית די מצערת. וזה כל כך משונה שמכל האנשים בעולם, דווקא לאסטר - שכל כך קפדן בדברים האלה - ייפול בה. "מכוניות" כושל, לפחות בתחילתו, בבניית העולם. והרי זו היתה הגאונות של פיקסאר ולאסטר ב-11 השנים האחרונות, היכולת שלהם לבנות עולם ברור, עם חוקים וחוקיות משלו. ומה שהיה עוד יותר יפה הוא שהעולמות האלה היו תמיד משיקים לעולם האנושי שאנחנו מכירים, אבל סמויים מעינינו. הצעצועים שמתעוררים לחיים כשאין בני אדם בסביבה ("צעצוע של סיפור"), החרקים שחיים מתחת לאדמה ומנהלים חיי קהילה הדומים מאוד לאלה של בני האדם ("באג לייף"), המפלצות שחיות ביקום מקביל לשלנו, מאחורי דלתות ארונות ומחכות להזדמנות שלהן להפחיד ילדים בשנתם ("מפלצות בע"מ"), הדגים שחיים בשונית האלמוגים האוסטרלית ומנהלים חיי משפחה ("מוצאים את נמו"). אבל ב"מכוניות" זה לא קיים. הייתם מצפים שזה יהיה סיפור שדומה ל"צעצוע של סיפור", בו המכוניות מקיימות קשרי חברה בין הדגמים כשאף נהג אנושי אינו בסביבה. ולא, זה סיפור על עולם אמריקאי לחלוטין בו חיות רק מכוניות. אין נהגים. ואכן, המכוניות משקפות את אורח החיים האמריקאי, הן ממחישות את ה"מירוץ" שאנשים מנהלים כדי להשיג כסף, תהילה והנאה קצרת מועד. אבל בעולם בו יש רק מכוניות, קורה דבר כפול: הוא נהיה זר, במקום להיות מוכר. זה מקום שנראה כמו אמריקה העכשווית, אבל אחרי איזו שואה אטומית לא ברורה, בה האנשים נמחקו והמכוניות שולטות. ויותר גרוע: זה עולם שנראה לא טוב. מכוניות עם עיניים שמדברות דרך הפגוש או מכסה המנוע? משהו כאן השתבש. "מכוניות" נראה כמו גרסה באורך מלא לפרק של "בוב הבנאי".

גם כשזה מגיע לתסריט, יש רגעים בהם נדמה שהוא נכתב על ידי ג'ון המכונאי. הכל נראה בו קצת ברור מדי. זוכרים את העימות בין וודי, צעצוע הקאובוי המיושן, ובין באז, איש החלל הנוצץ והחדשני? זה מה שקורה גם כאן: מכונית מירוץ מהירה, חדישה ונוצצת מגיעה לעיירה נידחת בה גרות רק מכוניות ישנות וזנוחות. המכונית החדישה מזלזלת בכפריים הנבערים. ובכלל ב-17 הדקות הראשונות של הסרט אנו נחשפים לכל פגמי האישיות של לייטנינג מקווין, המכונית השחצנית (בדיבובו של אוון ווילסון): הוא לא רואה אף אחד ממטר חוץ מעצמו, אין לו חברים, הוא לא יודע לעבוד בצוות, הוא חי בשביל הפינוקים והתארים, ולא שם לב שיש עולם שלם סביבו. כמובן שעד סוף הסרט הוא יצטרך לשנות את השקפתו ואת מנהגיו. והוא יעשה את זה בעיירה קטנה, שנשכחה על צירו של כביש 66 המיתולוגי והנטוש (מעיירות הרפאים שהקדמה פסחה עליהם, מהזן שסרטי אימה אוהבים להשתמש בהן), שם הוא יגלה חום אנושי, יושר, דאגה לזולת, וגם אהבה.

אבל הנה הטוויסט: למרות שב-17 הדקות הראשונות הסרט יוצר תחושת אכזבה קלה, משהו בסרט מצליח לבסוף לפתח תאוצה. למה? כי לאסטר הוא עדיין אשף בסטורי-טלינג. הוא מספר את הסיפור הנדוש עם הקפדה דייקנית בפרטים, בתיאור דמויות, ביצירת סיטואציות שמניעות את הגיבורים מהקומי אל הדרמטי. והאופן שבו הוא שולט בטכנולוגיה מצליח להפוך את "מכוניות" לסרט רב ניואנסים, שלמרות חזות הכרום המטאלי המכאני, מתחת למכסה המנוע שלו פועם לב אנושי אמיתי.

עוד ב"סינמסקופ" בגיליון "פנאי פלוס": מיה דרייפוס מחפשת זכיין, סרג'יו ליאונה וסם פקינפה עושים קאמבק בדי.וי.די, מה עובר על ג'ים קארי ועוד