מילה טובה לערוץ הראשון
אתי ויזלטיר ואלי כהן מתארים את הקמת גדר ההפרדה לא דרך דרמות חדשותיות, אלא דרך פנים של אנשים שפעם היה להם כרם, ועכשיו כבר אין. אריאנה מלמד על עשייה תיעודית במיטבה
(גדר ההפרדה ליד בילעין. צילום: איי.פי)
הנחת העבודה הראשונית של כהן וויזלטיר היא, שגם אם אנחנו קוראים פה ושם על המאבקים הנטושים סביב הגדר, בעצם אין לנו מושג במה מדובר: היא רחוקה ממרכז התודעה, כשהיא לא מייצרת הפגנות עם קורבנות היא לא מעניינת, וממילא עמדותינו נקבעו כבר ואנחנו מעדיפים שלא יטרידו אותנו עם עובדות חדשות. הצרה היא שהגדר איננה אותו מחסום מיתי מפני פיגועים שהבטיחו תומכיה הנלהבים, אלא פוליטיקת-דחפורים כוחנית שנועדה לקבוע גבול. לא בהסכמה, לא בתמיכה בינלאומית, לא בהידברות, אלא באדנות מתנשאת של קבלני עפר שנתקפו שכרון עשייה פסבדו-חלוצי. היוצרים אינם צריכים לומר זאת בוויס-אובר האירוני המלווה את הסרט. די בהתפייטות רווית טסטוסטרון של סמנכ"ל משרד הבטחון על פטישים עוקרי הרים, ובקליפ ערוך היטב של ציוד מכני כבד בפעולה, לצלילי וולס של שטראוס. זה מצחיק מאוד רק לרגע, ויעיל מאוד ליצירת דימוי שמתקבע בזכרון. גם השימוש במלים עוכר את שלוותו של הצופה, כפי שראוי שיקרה: פלסטינים עוברים בעמק שבו "עוד נוצץ הטל" והם עושים זאת "לאור היום ובמחשך", עם גדר או בלעדיה.
ערוץ ציבורי במיטבו
בפרק הראשון עקבה המצלמה של כהן וויזלטיר אחרי המונח הטעון "עובדות בשטח". זמן מסך מועט הוקדש לקשת הדעות סביב עצם הקמתה של הגדר, והן היו צפויות לכל חובב אקטואליה שזכרונו עדיין פעיל בלילות מונדיאל: מירון בנבנישתי, חיים הנגבי, יורם יובל על גבולות בפסיכולוגיה, א.ב. יהושע מתלהם ומפריח אמירה חסרת בסיס על הצורך בגבול ועל פגימותו של מושג הגבול אצל היהודי בגלות. באמת? דווקא בגלות ידעו יהודים יפה מה משמעותו של תחום המושב שלהם וכיצד יבולע להם אם יחרגו ממנו, מגבולות קהילתם, אמונתם וזהותם. רק ב-1967 ורק בישראל למדנו שאין גבול לעוצמתו של צה"ל ומשום כך גם אין גבול למדינה, ואת מחירו של השיעור הזה עוד ישלמו ישראלים ופלסטינים שנים רבות.
אחרי סיכום העמדות, נותר המאבק על מהות התוואי ומיקומו. הקו הרשמי של השלטונות דוגל בהצהרה כי התוואי נקבע רק משיקולים בטחוניים, אבל כשהמצלמה והקריינות מתמקדים בסיפורו של דאוד עלי חסין ומה שהיה פעם כרם הזיתים שלו, מוזמנים תומכי הגדר ושולליה גם יחד להתעמת עם עמדותיהם המבוצרות – וכל אחד יכול למצוא בהן פרצה.
כי דווקא בהתמקדות בסיפור שלא חולל דרמה חדשותית טמונים שורשי הרוע של הגדר, והרוע הוא בלתי אישי ובירוקרטי, ובסופו מצוי איש קשיש ומחורץ-פנים שפעם היה לו כרם במרחק חמש דקות הליכה מביתו, ועכשיו חצו אותו בערלות-לב תמוהה, וכדי למסוק את זיתיו האיש נדרש לקבל אישור להגיע לשטח שבבעלותו כי עכשיו השטח כבר מצוי בישראל, וכשהאישור המיוחל נתחב מבעד לצוהר זכוכית מתברר, שאין אישר לרכב לנוע בכביש הגדר כי הרכב, מה לעשות, הוא פלסטיני כמו בעליו – וכך חמש דקות הליכה הופכים לחמישה עשר קילומטרים בכביש שאי אפשר לעבור בו ללא מסכת תיאומים מייסרת שתוצאותיה נשענות על רצונם הטוב של אדוניה החדשים של הארץ. אלה מצויידים לכאורה ברצון כזה – כפי שמוכיחים ההסדרים הטכניים לפיצוי בעליהם של עצי זית עקורים, אבל מאחורי ההסדרים עדיין מצויה האטימות של מותחי-הקווים וקובעי-הגבולות, ולזו אין מזור ברישום מדוקדק של מספר העצים העקורים. ושוב, היוצרים אינם צריכים לומר דבר מן הדברים האלה במפורש בקריינות. הסיפור מתפענח מאליו דרך דאגתם הנכמרת של חובבי הטבע בצד הישראלי לבצלי החצבים שנעקרו ויועברו בזהירות לשטח חדש, שם יפרחו שוב. עצי זית ישרדו במעבר בהצלחה מוגבלת. בני אדם? הגדר, כך מתברר, איננה מתעניינת במיוחד באלה.
מי שצפה בפרק הראשון יכול היה להתרשם מעבודת האיזונים המדוקדקת של יוצרי הסדרה: תמונות קשות של פיגועים שכמוהן לא ראינו בשידורי נוסבאום ושות' עברו טיפול בסלואו-מושן ובפילטרים החביבים על יצרני פרומואים, להעצמת האפקט הדרמטי שלהן. מנגד, פני פלסטינים זועמים על פגיעה באדמותיהם, מצולמים מקרוב וממלאים את המסך בענותם מדגישים גם הם את עוצמת הסכסוך – והפלא ופלא, בתוך אלה נחסכו מאיתנו בתבונה הצהרות של פוליטיקאים. הן כבר לא רלוונטיות, כי הגדר היא כבר עובדה מוגמרת. משמעויותיה לחיינו יידונו מן הסתם בפרקים הבאים, לתועלת פליטי המונדיאל.
מכל הרעיונות הנואשים המופרחים כעת באוויר על אודות עתידו של הערוץ הראשון, המעניין ביותר הוא זה שמבקש למחוק מלוח השידורים את המאמצים הפאתטיים להתחרות בערוצים המסחריים בתחום הבידור ולהפוך את הראשון לערוץ חדשות, אקטואליה ותעודה. "שביתה" שהוקרן בשבוע שעבר ו"גדר, חומה, גבול" מאמש – שניהם במשבצת של "הסיפור האמיתי" – הם עדויות למצויינות דוקומנטרית ולחירות של עשייה, וכך אמורים הדברים להיראות בערוץ ציבורי במיטבו. סמיכות הקרנתם של השניים מפיחה תקווה זהירה לקיומם של חיים תבוניים בערוץ הראשון, ומי יודע – אולי בעתיד תשוב התבונה גם אל משבצי השידורים.
