זו שיודעת לשאול, ועוד איך!

היא חלק מהמיתולוגיה של חדר העיתונות בבית הלבן, כמעט כמו הפודיום עם המיקרופון וסמל נשיא ארה"ב. היא יושבת שם מאז ימי קנדי (ינואר 1961) והציקה מאז לכל נשיאי ארה"ב בשאלות הישירות והבוטות ביותר.

זוהי הלן תומס, מאושיות תא כתבי הבית הלבן ודמות מפורסמת בוושינגטון ובאמריקה כולה. בחודש הבא היא תחגוג יום הולדת 86 וכוחה עדיין במותניה - או שמא בלשונה החדה. כה חדה, עד שערב המלחמה בעיראק, אחרי סדרה של שאלות עוקצניות במיוחד לנשיא בוש, הוא החל להחרים אותה. הוא הפסיק לפנות אליה ולאפשר לה לשאול אותו שאלות, והיא אף הועברה ממקומה המסורתי בשורה הראשונה באולם לספסלים האחוריים, משם קשה יותר להפתיע את הנשיא בשאלה בלתי צפויה בשידור חי נוכח פני האומה.

הנימוק הפורמלי היה העובדה שהיא הפסיקה להיות כתבת של סוכנות הידיעות UPI והפכה לכתבת טור של רשת הרסט, אבל רבים בוושינגטון יודעים שזה היה רק תירוץ. שהרי תומס ידועה כמי שאינה מראה שום חשש נוכח האיש החזק בעולם, וכמי שאינה מפחדת משום חרם או נידוי, שמשתקים בדרך כלל את עמיתיה וגורמים להם לנצור את לשונם ולא להטריד את הנשיא בשאלות "לא פטריוטיות". ואולם זה קרה בגלל שהיא לא היססה לכנות את בוש "הנשיא הגרוע ביותר בהיסטוריה של ארה"ב". אם תשאלו אותה מדוע הושבה בקצה האולם היא תגיד: "זה כי הם לא אוהבים אותי. אני שואלת שאלות נבזיות".

אנשים חששו למקום העבודה שלהם

ועכשיו הלן תומס מוציאה ספר, ומפנה את חרצובות לשונה גם לעבר עמיתיה - אלה שרק עכשיו, אחרי ההיפוך בדעת הקהל כלפי המלחמה והסרת החשש מפגיעה ברייטינג או במעמד האישי - החלו פתאום לשאות את השאלות הקשות באמת.

בספר "כלבי השמירה של הדמוקרטיה?", שיוצא לחנויות השבוע, היא טוענת שכתבי הבית הלבן הכשילו את הציבור האמריקני. "אני שואלת את עצמי כל יום מדוע התקשורת הפכה לשאננה כל כך, אשמה בשתיקה ותמימה", היא כותבת. התשובה שלה היא ש"הכל מתנקז להתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 שהובילה לפחד בין הכתבים שמא יתייחסו אליהם כלא פטריוטים או נגד אמריקה".

"כשנושא המלחמה עלה, במשך שנתיים שמענו על סדאם חוסיין ו-9/11. הכתבים, במקום לקרוא תיגר ולומר שהחוטפים היו סעודים ולא עיראקים, התעלמו מזה כשידעו שהולכים למלחמה... לכתבים יש חובה לכתוב אמת ולשאת בתוצאות... אנשים חששו למקום העבודה שלהם", כותבת תומס.

תומס ידועה כמי ששואלת שאלות קשות במיוחד בנושאים הקשורים לערבים ולישראלים. יש החשים סלידה נוכח החיבה היתרה לשיטתם שהיא מפגינה לעניין הערבי בכלל - והפלסטיני בפרט. אלה טוענים שהביקורת שלה על ישראל מקורה במוצאה הערבי, כבת להורים סורים, למרות שהיא אמריקנית שנולדה בקנטקי.

ברבות השנים היא קנתה לעצמה שם של ספקנית גדולה, שאינה מקבלת את תשובות הנשיאים כלשונן ומנסה תמיד להגניב שאלת המשך. היא רפורטרית חרוצה, גם אם אינה נחשבת לבעלת טור מהשורה הראשונה. הוותק והניסיון הם הנשק העיקרי שלה, והם הפכו אותה למרואיינת מבוקשת על רקע הכשלונות האמריקנים במלחמה בעיראק ושתיקת התקשורת.

בחודש מרס השנה, אחרי חרם של שלוש שנים, הפתיע הנשיא בוש פנה אל תומס ואיפשר לה לשאול שאלה. "ההחלטה שלך לפלוש לעיראק גרמה למותם של אלפי אמריקנים ועיראקים. כל סיבה שניתנה לפחות בפומבי, התברר שלא היתה אמת. שאלתי היא למה באמת רצית לצאת למלחמה?", שאלה.

בוש השיב לה שהוא אינו מקבל את הנחת היסוד של שאלתה, והזכיר שסדאם חוסיין מנע מפקחי האו"ם גישה לאתרים החשודים. בזה זה נגמר פחות או יותר.

מדוע היא אינה חוששת לשאול את הנשיא שאלות קשות, היא נשאלה השבוע. היא השיבה שהיא לא רואה קושי לשאול משרת ציבור את השאלות המתבקשות בשם הציבור. מחר, בשבוע הבא וגם אחרי שימלאו לה 86 באוגוסט היא תמשיך להיות שם, בספסלים האחוריים של חדר התדרוכים, מוכנה עם שאלה מחודדת על קצה הלשון.