האושר שבפשטות - תבשיל בשר ופריקסה
"נכון שאין מאושרת ממני מול בקבוק שמפניה ומגש קרח עם אויסטרים, אבל אושר מציף אותי גם כשאני טובלת פרוסה עבה של לחם אחיד (כזה של מכולת) ברוטב של תבשיל ריאות או פריקסה משובח"
אם היו מבקשים ממני עכשיו לבחור מקום אחד בעולם לגור בו (חוץ מישראל, אני פטריוטית חסרת תקנה), מכל המקומות שביקרתי בהם לא היתה לי שום התלבטות. לא כי שם היה לי הכי כייף או כי האוכל שם הכי טוב ולא בגלל תרבות מרתקת או מורשת רבת שנים. הבחירה שלי היתה חד משמעית - נפאל. משהו באנרגיות של המקום הזה ושל האנשים שם הצליח לחדור לנשמה שלי הכי עמוק שאפשר.
נפאל היא המדינה שמעניקה למבקר בה את קבלת הפנים הראשונית הכי מרשימה שפגשתי. הדבר הראשון שרואים עוד בנחיתה, מהמטוס, הוא נוף קדומים עוצר נשימה של טבעת ההרים (ומהמטוס זה ממש נראה כמו טבעת ירוקה) שמקיפה את עמק קטמנדו. את הטבעת חובקות בשלווה אין קץ הפסגות המושלגות שנושקות לשמיים ומגדירות מחדש את מושגי העוצמה של הטבע. אלה גם המראות שמלווים לאורך כל הטיול והם צרובים לי עד היום בזיכרון.
אבל לא הנופים המדהימים הם ששבו אותי, אלה היו דווקא האנשים בנפאל שהתברכו בלב הכי רחב שפגשתי עד היום. שמעתי פעם באיזו תכנית רדיו סיפור על תשובה של מישהו שנשאל איפה האנשים האומללים ביותר בעולם - הוא ענה שבהודו. כששאלו אותו איפה האנשים המאושרים ביותר בעולם הוא ענה שדווקא לא רחוק משם, והם לא פחות עניים מההודים, אבל האנשים הכי מאושרים שהוא פגש חיים דווקא בנפאל. בשבילי זה היה ממש ככה, הם מאושרים, מקרינים חמימות ושמחים לחלוק את המעט שיש להם – האנשים הכי טובים שפגשתי בחיי.
באחד הטרקים שעשינו, אחרי שהגענו למקום חניית הלילה, התרחקתי מהמחנה כמה מאות מטרים כדי להסתכל על הנוף וההרים ולנשום קצת את השלווה. מצאתי סככת קש קטנה שנראתה לי נטושה והתיישבתי בצילה. פתאום הגיע למקום זקן נפאלי וחייך אלי בחיוך חסר שיניים (כן, בדיוק כמו בתמונות של הנשיונל ג'יאוגרפיק). הוא סימן לי לקום, עדיין בחיוך, חייכתי אליו בחזרה, מלמלתי התנצלויות וקמתי ללכת כשהבנתי שכנראה נכנסתי אליו הביתה בטעות. הוא תפס לי את היד, החיוך עוד שם, הוציא חתיכת יוטה מרופטת ומטונפת, הניח אותה על הרצפה וסימן לי לשבת.
הזקן לא דיבר מילה באנגלית, וניסינו, בהצלחה מפתיעה, לנהל שיחה בחיוכים ותנועות ידיים עד שהגיע הנכד שלו. הילד דיבר מעט אנגלית וסיפר לי באנגלית שבורה שהם גרים בכפר קטן במעלה ההר, שם הם מגדלים ירקות למחייתם. הסככה הזו היא של הבופאלו שלהם שמספק להם חלב. הסבא מטפל בבופאלו ורוב הזמן גר בסככה וישן בדרגש שמעליו. הם שאלו מאיפה אני, ולא היה להם שמץ של מושג מה זה ישראל.
הילד הלך להביא את הבופאלו ונשארתי לבד עם הסבא והחיוך. הוא בישל לנו תה, המשיך לספר לי סיפורים בנפאלית שוטפת ואני הנהנתי וחייכתי, זה היה מרתק. פתאום הוא הוציא שפופרת קטנה ושם לי אותה ביד. לא כל כך הבנתי מה זה, הוא הסביר בסבלנות והצביע על העין שלו. הבנתי שזה משהו שצריך למרוח על העין אבל לא הבנתי מה בדיוק ולמה אני צריכה את זה. כשהילד חזר הוא הסביר לי שזו משחה מיוחדת לעיניים זקנות ושהסבא רוצה שאני אקח את זה לסבא וסבתא שלי. באותו הרגע נקוו לי דמעות של התרגשות בעיניים ותקף אותי חשק בלתי נשלט למחוץ את הסבא בחיבוק.
בנפאל למדתי שאושר הוא עניין של בחירה, הוא נמצא בדברים הקטנים והוא בטח לא פונקציה של עושר. השבוע מצאתי בסופר ריאות ובשר ראש (שזה לא משהו שאפשר למצוא בכל יום אצלנו בפריפריה ובטח שלא טרי). בכל פעם שאני מכינה תבשיל מבשר זול, סיר לעשרה אנשים שעולה לא יותר מארבעים שקלים להכין אותו (בהגזמה), תבשיל מנחם, מלא באהבה, אני נזכרת בנפאל. אז נכון שאין מאושרת ממני מול בקבוק שמפניה ומגש קרח עם אויסטרים, אבל אושר מציף אותי גם כשאני טובלת פרוסה עבה של לחם אחיד (כזה של מכולת) ברוטב של תבשיל ריאות או פריקסה משובח.
תבשיל בשר ראש, ריאות ושומר
לריאות יש מרקם אוורירי ורך, אחרי טיגון ראשון הן הופכות להיות קשות וצמיגיות וכמה שעות של בישול מבטיחות בשר במרקם של חמאה, רך ונימוח, תענוג עם אורז לבן, לחם אחיד או חלה של שבת.
המרכיבים:
1 ק"ג ריאות1 ק"ג בשר ראש
2 בצלים גדולים חתוכים לרבעים ופרוסים
5 פקעות שומר פרוסות נגד כיוון הסיבים
1 ראש שורש סלרי
כף פפריקה
פלפל חריף אדום (לא חובה, לחובבי החריף אפשר גם יותר מאחד)
מלח ופלפל
אופן ההכנה:
- שוטפים טוב את הריאות מכל הדם וחותכים לקוביות כמו שאוהבים (אני אוהבת קוביות קטנות אבל מכירה כאלה שאוהבים גדולות). מנקים את בשר הראש וחותכים לקוביות.
- מטגנים את הבצל עד שקיפות, מוסיפים את הריאות ובשר הראש ומטגנים עד שהם משנים את צבעם.
- מכסים במים ומתבלים בפפריקה. מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים במשך שעתיים.
- מוסיפים את שורש הסלרי (חתוך לקוביות גדולות) וממשיכים לבשל שעה נוספת.
- קוצצים את גבעולי הסלרי, מוסיפים לסיר ביחד עם השומר, מתקנים תיבול ומבשלים לשעה אחרונה.
פריקסה (החיוור, לא הטוניסאי)
תבשיל ילדות של אבא שלי, מהתקופה שלא ידעו בכלל לבטא אנטריקוט בעברית, זה מה שסבתא שלי הגישה בימי שישי בצהריים כי את הכסף השקיעו בארוחת הערב. זה לא המתכון הקלאסי - במקור משתמשים גם בגרונות הודו אבל אני משמיטה אותם, מתעבת הודו. אם אני לא טועה, סבתא שלי היתה מתבלת באבקת מרק, לא עלינו – ממש אין צורך. אני גם שדרגתי אותו בבקבוק יין לבן (זול, זה לא מילה גסה) – לא חובה, אבל עדיין פחות מחמישים שקלים לסיר שיודע יופי להאכיל צוות של סיירת גולני אחרי שבוע שלם בשטח 100 (קצת נוסטלגיה, מה יש?).
המרכיבים:
2 ק"ג כנפי עוף (נקיות מנוצות ושערות)2 ק"ג קורקבנים
6 בצלים גדולים קצוצים גס
בקבוק יין לבן חצי יבש
לתיבול - עלי דפנה, פלפל אנגלי, פפריקה אדומה
שום כתוש
מלח ופלפל לבן
אופן ההכנה:
- מנקים את הקורקבנים, חותכים לגודל הרצוי (זה כבר עניין של טעם, אני אוהבת אותם בחתיכות קטנות, יש כאלה שאוהבים אותם שלמים)
- מבשלים את הקורקבנים במים רותחים כשעה. למים מוסיפים חלק מעלי הדפנה והפלפל האנגלי (התבלינים מעדנים קצת טעמי לוואי של הקורקבנים), מסננים, שוטפים ומסננים שוב.
- מטגנים את הבצלים במעט שמן, כשמזהיב מוסיפים את הכנפיים (אם יש סבלנות אפשר להשחים אותן) ובסוף את הקורקבנים.
- מוסיפים את היין ומים בכמות שתספיק לכסות את הבשר בנדיבות ומתבלים בעלי דפנה, פפריקה ופלפל אנגלי.
- מבשלים כשעתיים על רתיחה נמוכה - שעה ראשונה בסיר מכוסה, בשעה השניה ללא מכסה.
- לפני חצי שעת הבישול האחרונה מוסיפים שום כתוש, ממליחים ומפלפלים.
הרעיון בתבשיל הזה הוא הרוטב, מה שמסמיך אותו הוא הרבה בצל. אורז לבן, חלה של שבת, לחם אחיד (פרוסות עבות) - כבר אמרתי?
לפנייה לכתב/ת 
לא צריך קוויאר. פריקסה עוף
צילום: מריאן הול
האושר שבפשטות. נפאליות
צילום: רויטרס
מומלצים
