בשביל מה אתם צריכים יותר מילד אחד?

מתחת לכל טאבו חברתי מסתתר אחד יותר סודי ומאיים. על הטאבו שנקרא "אנשים שלא רוצים ילדים" כבר דנו מספיק, פה ושם. אבל לאחרונה גיליתי שיש טאבו יותר אפל: הורים שלא רוצים יותר מילד אחד. ניסו והספיק להם, לכל החיים.

מווידויים שאני קוראת בפורומים ובבלוגים ברשת, מדובר בנושא שמשחרר את האמונות והתפישות הכי שורשיות שנטמעו בנפש שלנו, לגבי מהי משפחה תקינה, מה המודל שלה, איך היא צריכה לתפקד, ומה המתכון לעמידה בתקן הישראלי (לפחות שלושה ילדים).

להיכנס להריון ולהציב עובדה 

לא מזמן קראתי וידוי של אשה, אם לילד, שבעלה הודיע לה שהוא לא מוכן בשום אופן להביא לעולם ילדים נוספים.

את הכאב והצער של האמא - או האבא, לצורך העניין - המשתוקקים לילדים נוספים במשפחה, אי אפשר שלא להבין. אבל את התגובות אפשר לבחון במסגרת מחקר חברתי. היו כאלה שהציעו לה להיכנס להריון בעורמה ולהציב עובדה לבעל המונע ממנה להגשים את אימהותה בשנית, ומנגד כאלה שהציעו לה לחכות בסבלנות, "עם הזמן והרבה שכנוע אוהב, זה יגיע".

כמעט אף מגיב לאותה אם מסורבת לא נתן את דעתו ללגיטימיות – גם אם מייסרת עבורה – של החלטת הבעל, ולסיבה שאנחנו כל כך מקובעים על התפישה שמשפחה זה יותר מילד אחד.

אפילו בסין התחרטו

הדעה הרווחת, בעיקר בקרב מי שכבר נכנסו לסיטואציה המשפחתית, היא שילד יחיד משמעו ילד עצוב ומשפחה עצובה.

מילא אם היה מדובר בתפישות שנובעות ממניעים של השבחת אוכלוסיית העולם באנשים טובים יותר, או סתם מתוך אהבה גדולה לעם הילדים באשר הוא, אבל הרבה מאוד הורים מנמקים את ה'בחירה' להביא ילדים נוספים ברצונם ב"משפחה אמיתית". אמא אחת, בדיון באחד הפורומים, הסבירה את מניעיה להביא ילדים נוספים לעולם כך: "אני באה ממשפחה קטנה, וזה נורא מעט כשיושבים ליד שולחן הסדר. ואם חושבים קצת קדימה, רואים שזה גם מאוד עצוב שיש כל כך מעט".

כשמחטטים קצת בסיבות הנוספות, מגלים שילדים משמשים עבור אמהות רבות תירוץ להיפלט ממעגל העבודה; שילד נוסף אמור להקל על הבכור שלא יהיה לבד, ולשמש מנוף להתפתחותו הרגשית; שקיומו נועד להקל על נטל הטיפול בהורים המבוגרים; ולמנוע מהבן היחיד את נזקי ההשלכות הפסיכולוגיות של היותו ילד יחיד.

ואם מדברים על גורל היחידים, גם בסין התחילו לחשוש מההשלכות של גזירות הממשלה, "ילד יחיד יתקשה לתמוך לבדו בשני הוריו הזקנים, והמדינה אינה ערוכה לטפל במספר כה רב של קשישים", נטען במאמר הזה, ללמדך שגם מדינות יכולות לחשוב במונחים תועלתניים בנושא המשפחה.

גם אלפרד אדלר, מייסד אסכולת "הפסיכולוגיה האינדיבידואלית", מייחס לילדים יחידים קשיי תקשורת ונפש, נטייה למרדנות ואפילו פשיעה, ויש להניח שזה בונה להורים עוד קומה בבניין הפחד ורגשי האשמה כשהם מתכננים את המשפחה.

ההפחדות הפסיכולוגיות עבדו

בעיניי, הסיבות האלה שבגללן אנשים מסוימים מגדילים את המשפחה ביותר מילד אחד, הן אגואיסטיות ונלוזות לגמרי, אבל גם אני מצויה בקלחת הזו עכשיו.

תקופה ארוכה אחרי לידתו של בכורי, יונתן, חשבתי שלא אביא יותר ילדים, וכך גם בן זוגי, אבא שלו. הסיבות המרכזיות הן העומס האדיר שגבתה ההורות מהחיים שלנו כאינדיבידואלים וכזוג, והתנגשות כואבת בין הציפיות שלי מעצמי כאמא וכאדם ששואף להתקדם במסלולים שונים לבין המציאות התובענית שמכתיבה פשרות, פשרות שהכריחו אותי להשתנות במובנים רבים.

עברו ארבע וחצי שנים כמעט מאז נולד, ואני הרה ומצפה לבת. אני מניחה שאתם חושבים עכשיו, "בסוף היא כמו כולם", וזה קצת נכון.

אמנם התלבטנו, התבשלנו, שוחחנו ובחשנו בזה, אבל בשורה התחתונה שנינו

גלויים לגמרי לגבי הסיבות האמיתיות להבאת ילד נוסף: היא מגיעה בעיקר כדי שאח שלה לא יהיה לבד איתנו, הוריו, ומשום שההפחדות הפסיכולוגיה על הבעיות הרגשיות עשו עלינו עבודה טובה.

אני עדיין משוכנעת בסתר לבי שיש ילדים יחידים שגדלו להיות בני אדם בריאים, ואפילו מאושרים פה ושם, ובכל זאת, מאז מלאו לילד שלי שלוש שנים היתוסף להיכל רגשי האשמה שלי מונומנט חדש: "איך אני אשאיר אותו לבד?"

ובכל זאת, לבת שלי מצפה זוג הורים מוכנים יותר לעול, להקרבה ולמחיר שגובה ההורות, בעיקר בשנים הראשונות, מאשר היינו בלידת הראשון. שנינו יודעים שהיא האחרונה בהרכב המשפחתי שלנו, אבל היי, לא תאמינו: יש חברים שכבר התחילו לשדל אותנו לחשוב על השלישי.

אחרי הבדיחות הנדושות ("אם אתם תגדלו אותו, בסדר"), אני מתעשתת ומודיעה להם, בקול משותף ונחרץ עם הבנזוג, שלא עוד. חלקם הופכים להיות קצת עצובים בשבילנו. אחרי הכל, שלושה ילדים זה לגמרי משפחה.  

לטורים האחרונים בסדרה:

• התאהבתי בך בשנייה שנולדת  
• די לטרור ההנקה
• לידות בית: בשביל "חוויה" לסכן חיים?
• זו לא תרופה, זה מיץ פטל
• סקס? למי יש זמן עם הכביסות והחיתולים
• תאכל, זה מאוד בריא לך
• שתבכה, זה מחשל, רק ככה היא תלמד להסתדר 
• "תתפלא, אני זו שקובעת"