חשיפה: המוסד צילם, מבצע אנטבה יצא לדרך

שבת אחר הצהריים, יולי 1976. שעות ספורות נותרו לאחד המבצעים המסוכנים והמורכבים ביותר שביצעה סיירת מטכ"ל מעולם. הלוחמים, אחרי אינספור תידרוכים, מכונסים בבסיס חיל האוויר סמוך ללוד, מוכנים ליציאה. אבל למפקד הכוח הפורץ, מוקי בצר, חסרה פיסה בתצריף. הוא יודע שהצלחת המבצע באנטבה טמונה בהשגת תצלום אווירי עדכני של הטרמינל בשדה התעופה האוגנדי. אבל בידו רק תצלומים בני חמש שנים. הסיכון להפתעות בשטח מרוחק 4,000 קילומטרים מישראל - קיים.

רק היום, שלושים שנים אחרי, חושף בצר לראשונה בשיחה ל-ynet את מבצע הצילום האווירי שקדם לביצוע מבצע אנטבה. את העבודה, במקרה הזה, עשו אנשי המוסד. "בצוות שלנו היה איש מוסד בשם שלמה גל", מספר בצר. "שאלתי אותו: שלמה, אתם מסוגלים להוציא מטוס שיצלם שם? והוא אומר לי - כן".

מוקי בצר (משמאל) ואליק רון. צילום: משה עוזרי

מערכת הביטחון נערכת לביצוע "מבצע בתוך מבצע". בצר מספר: "לקחנו איש מוסד, טייס, שתפקידו היה לבצע עבורם גיחות צילום בכל מיני מקומות. הוא טס מלונדון לניירובי שבקניה. בניירובי שכר מטוס קל, טס לאנטבה – ואז הודיע למגדל הפיקוח שיש לו תקלה טכנית והוא נאלץ לבצע 'רונדלים' באוויר".

האוגנדים לא חשדו בדבר, למרות דרמת החטיפה המתנהלת בשדה. "איש המוסד עשה כמה סיבובים וצילם את הטרמינל הישן. לאחר מכן אמר למגדל הפיקוח שהוא אינו יכול לנחות, חזר לניירובי ושלח את הצילומים לארץ", מספר בצר. בסופו של דבר, הגיעו הצילומים בדקה התשעים ממש - בשבת אחר הצהריים, שעות לפני שלוחמי מטכ"ל יצאו לדרך.

שלושים השנים שחלפו מאז מבצע אנטבה לא הקהו את הזיכרון. מוקי בצר ואליק רון, מפקד הכוח הפורץ וממתכנני המבצע, ומי שהיה קצין מילואים ביחידה שהשתתף במבצע, זוכרים גם היום כל דקה מרגע שהודיעו על חטיפת המטוס ועד לרגע בו נחתו חזרה בארץ עם החטופים - אך ללא חברם, מפקד היחידה יוני נתניהו. השניים, שהתכנסו לדבר על הימים ההם לבקשת ynet, אומרים היום כי אינם רואים במבצע אנטבה אות לגבורה ייחודית ואינם אוהבים את התדמית המיתית שנקשרה לו. עבורם, זה מבצע המבטא את תמצית הציונות.

ואז, התפרץ קצין צעיר לחדר

יום ראשון, 27 ביוני 1976. רב-סרן מוקי בצר, מפקד המילואים של סיירת מטכ"ל משמש באותו היום כמצביא תורן. לתפקיד הוכשרו ארבעה מפקדים ביחידה, ביניהם בצר ויוני נתניהו ז"ל. מהותו - פיקוד על כוח יעודי למבצעים של פיגוע מיקוח. אליק רון , אז סרן, משמש כמ"פ במילואים ביחידה ונקרא להשתתף בתרגיל.

הבוקר שקט. בצר מגיע, בודק שהכוח הייעודי מתודרך כהלכה ונוסע לדיון מטה בקריה. סמוך לשעה 13:00 בצהריים, הדלת נקרעת לרווחה. לחדר הישיבות מתפרץ קצין צעיר ומודיע לבצר שמטוס ועליו נוסעים ישראלים נחטף. "הכוח נשלח מיידית לשדה התעופה בן גוריון ואני דוהר מהקריה לשם", מספר בצר. "אנחנו למעשה נערכים לאפשרות שהמטוס ינחת בשדה - ואנחנו נבצע עליו השתלטות. באופן אירוני, רק חודש קודם לכן ביצענו תרגיל דומה".

מידע מודיעיני מתחיל לזרום, אך התמונה הכללית עדיין אינה ברורה. רק כאשר מתקבל מידע מודיעיני לפיו אחת הנוסעות, ישראלית עם דרכון בריטי בשם פטרישיה, שוחררה לאחר שפצעה עצמה במפשעה ובדתה סיפור על הריון בחודשיו הראשונים, מתבהרת התמונה. "אנחנו משגרים ללונדון אנשים מהמוסד", אומר בצר, "הם פוגשים אותה והתמונה המצטיירת מפיה היא כזו: המטוס נוחת נחיתת ביניים באתונה, דבר שלא היה מתוכנן מראש. מדובר במטוס של חברת אייר פראנס מסוג איירבוס ועליו קצת למעלה מ-220 נוסעים, מחציתם ישראלים ויהודים. ביוון יורדים מהמטוס כ-30 נוסעים ועולים 50 אחרים, ביניהם ארבעת המחבלים. דקות לאחר שהמטוס ממריא, בדיוק שברגע שבו מאפשרים לפתוח את החגורות - מתפרצים ארבעת המחבלים למעברים. שניים רצים לתא הטייס ושניים לכיוון הנוסעים, תוך שהם מאיימים באמצעות רימונים, אקדחים ותת מקלע. הם חוטפים את המטוס ומשנים את שמו בקשר ל'חיפה אחת'".

על מדינת ישראל חולפות כמעט שתי יממות מתוחות. ואז מקבל בצר טלפון ממישהו מוכר לו היטב: אהוד ברק, אז אלוף משנה ועוזר ראש אמ"ן למחקר ומבצעים מיוחדים. ברק, שפיקד על היחידה שלוש שנים קודם לכן, מזעיק את בצר בדחיפות לקריה. "מתגבש צוות תכנון שמתחיל לחשוב מה עושים עם המטוס שנחת באנטבה, בשדה התעופה הבינלאומי של אוגנדה. אהוד ידע ששהיתי ארבעה חודשים באוגנדה. בתחילת הדיון הוא שואל אותי: מה רמת החיילים האוגנדים? אני עונה: אם הייתי נשאר יותר מארבעה חודשים, הם היו טובים יותר". המשתתפים פורצים בצחוק מתוח, והתיכנון מתחיל.

בצר, שאימן את האוגנדים במסגרת משלחת צה"ל, מגלה לנוכחים ששדה התעופה הוקם על ידי חברת "סולל בונה" הישראלית, והתוכניות של הבניה נמצאות בארץ. עוד באותו לילה מתחיל להתהוות תיק המודיעין בעניין אנטבה, תחת איפול מלא. מעבר לשמונה אנשים שנוטלים חלק בתכנון, איש אינו נכלל בסוד העניינים. התיק מסווג ברמה הגבוהה ביותר.

כך נבחרה התוכנית למבצע

מתוך הרעיונות שמועלים על ידי אנשי הצוות, הולכות ומתהוות תוכניות למבצע. במקביל, מתחיל מהלך מדיני לשחרור החטופים. החוטפים מעבירים רשימה של אסירים הכלואים בארץ, אותם הם דורשים לשחרר. מי שכיהן בעבר כראש המשלחת הצבאית באוגנדה, ברוך (בורקה) בר לב, שעד הגירוש של הנציגות הישראלית מאוגנדה היה ידידו הטוב של השליט אידי אמין, משוחח אתו ו"מבטיח" שבמידה ויביא לשחרור הנוסעים יזכה בפרס נובל. אמין מצידו, מרגיע וטוען כי הוא שומר על בני הערובה, ובמידה ומדינת ישראל תנהל משא ומתן דרכו הכול יהיה בסדר. 

אידי אמין. צילום: אי.פי.איי.

על סמך המידע המודיעיני והשיחות שמנהל בר לב עם אמין נרקמות התוכניות:

• תוכנית מספר אחת הציעה להגיע לאנטבה במטוס בואינג של חיל האוויר, שבו יהיו חיילים מחופשים למחבלים משוחררים מהכלא הישראלי. המטוס ימריא לאנטבה לאחר "הצלחת" המשא ומתן המדיני, ובשדה התעופה יזנקו החיילים מן המטוס, ישתלטו על הטרמינל וישחררו את בני הערובה.
• תוכנית מספר שתיים הציעה הצנחה של סירות לאגם ויקטוריה הענקי. משם תוכנן שכוח של השייטת, בשיתוף כוח קטן של סיירת מטכ"ל, ישוטו לחוף. המרחק בין החוף לפאתי השדה היה כקילומטר בלבד. לאחר ההגעה, היה על הכוח להתגנב פנימה לתוך הטרמינל, לפגוע במחבלים ולשחרר את בני הערובה.
• על פי התוכנית השלישית, הכוח היה אמור לטוס לניירובי שבקניה, ומשם לשוט ביאכטה (שתושכר מבעוד מועד על ידי סוכני המוסד) באגם ויקטוריה. הנחיתה בחוף ליד השדה היתה אמורה להתבצע בלילה.
• התוכנית הרביעית, שהסתמנה בתחילה כהכי פחות מעשית, הציעה להעביר כוח גדול בארבעה מטוסים. כוח ראשון יגיע לטרמינל במרצדס מלווה בשני רכבי לנדרובר. החיילים היו אמורים לנסוע לטרמינל, לבלבל ולהפתיע את המחבלים ולשחרר את בני הערובה.
  

בצר מספר כיצד נפלה ההכרעה בין התוכניות: "החוטפים עשו טעות קשה - והפרידו בין הישראלים לבין הגויים, ששוחררו. בין החטופים ששוחררו היה גם קצין צרפתי יהודי, בעל זיכרון פנומנאלי, שנתן לנו את כל התמונה. הראנו לו את התוכניות של השדה וממנו למדנו איפה נמצאים בני הערובה, כמה מחבלים יש בשטח, האם הם חושבים על מבצע צבאי ומה היחסים ביניהם לבין האוגנדים. הבנו שהם אינם מודאגים כלל מאפשרות של מבצע צבאי, מאחר והתנהל משא ומתן על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ יגאל אלון. הבנו ממנו שהם רגועים ובטוחים שיצליחו, והבנו שהכול תוכנן מראש בידיעתו של אידי אמין. התמונה הכללית הבהירה שחייבים להגיע לשם בכוח - וכוח זה אומר התוכנית הרביעית".

תכנון המבצע מוטל על סגן ראש מחלקת המבצעים, אל"מ שי תמרי. בצר מתכנן את חלק ההשתלטות על הטרמינל, שבו אמורים ליטול חלק 32 לוחמים. מדובר בבטן הרכה של המבצע. הסיירת, יש להזכיר, נמצאת שנתיים לאחר המבצע הכושל לשיחרור בני הערובה במעלות, בו נהרגו 22 תלמידים ונפצעו 60. הטראומה הצבאית עדיין טרייה.

בצר חוזר ובודק שהפעם הכל יעבוד כמו שצריך, שעקרון ההפתעה לא יחמוק מהידיים. הוא יודע שהאוגנדים מורגלים בבכירים שנוסעים במכוניות מרצדס, ולכן הוא מעריך שהלוחמים לא יעוררו בתחילה חשד. כאמצעי זהירות נוסף, נבחר

 למשימת הטסת ההרקולס ובו קבוצת הלוחמים הראשונה קברניט מאל על, אמנון הליבני, בעבר טייס חיל האוויר שנחת כבר עשרות פעמים באנטבה ומכיר את השדה היטב. התוכניות מועברות לקבלת האישורים המתאימים. הרמטכ"ל, רב אלוף מוטה גור, מביע ספקות לגבי הסיכויים להצלחת המבצע.

במשך כל אותו שבוע שוהה מפקד סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו, בסיני ומפקד באום חשיבה על תרגיל מבצעי רחב היקף. במהלך כל אותם ימים דואג בצר לעדכן את יוני במתרחש. "הייתה בינינו חלוקת תפקידים", הוא מספר, "הוא אמנם היה מפקד היחידה, אך אני הייתי הקצין הבכיר ביחידה מבחינת הגיל והניסיון - כך שהוא לא דאג למרות המתרחש, ונשאר בסיני".

במבט אחורה, טוענים היום בצר וכן אליק רון שבאותם ימים שימש כמ"פ בדרגת סרן וקצין מילואים ביחידה, כי לעובדה שנתניהו לא היה שותף לתכנון היתה חלק בשגיאה שהובילה בסופו של דבר למותו באנטבה.

• בכתבה הבאה מחר: מדוע נהרג יוני נתניהו?