לכל עיר אין שם
"על הפיקחון" הוא יצירה קודרת שמנוקדת באבסורדים קטנים והומוריסטיים שתגרום לקורא המערבי לפחד מפני העולם שבו הוא חי. אריאנה מלמד מצדיעה לסאראמאגו
הנה ספר שיהרוס לקוראיו את שרידי אמונתם בדמוקרטיה המערבית, ועל חורבותיה העשנות של האשליה הזאת ירשום מחדש את נצחונה הגדול של אמנות המילים. מיצירת מופת אנחנו מצפים שתקעקע עבורנו את המציאות הנוחה מתוכה הגענו אל הספר, והמלאכה החתרנית הזאת מתבצעת באזמל בטוח, נוקב, ציני ומפוכח כבר בעמודים הראשונים. משם נמשכת מלאכת מחשבת עד לסוף הטראגי, בהיגיון ספקולטיבי נחרץ, בחוכמה של זקן-שבט שאינו יכול עוד להבטיח לנו עולם מקסים ומופלא, ושומה עליו להוליך אותנו, שבויים ומכושפים, בעולמו-עולמנו הספקולטיבי, כדי שגם עינינו ייפקחו.
גשם טורדני יורד ביום של בחירות מוניציפליות, ותחילה ממאנים אזרחיה הצייתנים של עיר אחת (לא מזוהה אבל דומה מאד לליסבון) להופיע ולהצביע. כאילו קשרו קשר, אבל אין קשר כזה, ואם הוא קיים – הרי זה רק במוחותיהם של ביורוקרטים קטנים שהפרעה בסדר הנכון של הדברים מערערת את אמונם ביציבות שהם יוצרים בעצם קיומו של טקס בחירות. כשהם מופיעים לבסוף, אחרי הצהריים, הם מצביעים בהמוניהם בפתקים לבנים. הדבר מותר על פי חוק, אבל לביורוקרטים הגדולים יותר, אבות החוקים ושליטיה של ארץ שאזרחיה היו פעם צייתנים, אין דרך לפרש את המציאות החדשה שנוצרה: בחירות חוזרות מעלות את שיעורי ההצבעה הלבנה. ראש הממשלה, שר הפנים ושר המשפטים ושר ההגנה ודומיהם, כולם ללא שמות ולאיש מהם אין צורך בשם משום שהם נציגים נאמנים של הפונקציה שלהם ותו לא, נחרדים ומחפשים דרך להבין את המצב – ומשהם נכשלים, הם מגיבים בכוח.
אוהביו של ז'וזה סאראמאגו וגם המסתייגים חולקים סברה כי "על העיוורון" הוא ככל הנראה הטוב בספריו. בין עמודיו, בעיר לא מזוהה הדומה מאד לליסבון, פורצת מגיפה של עיוורון לבן – הלוקים בה רואים רק עכרוריות חלבית, והשלטונות ממהרים להוליכם להסגר. בצד האלגוריה הפוליטית, רקם שם סאראמאגו סיפור יפהפה על שפלותה ועל גדלותה של רוח האדם, ומי שקרא אינו יכול לשכוח דמות אחת – אשת הרופא, היחידה מבין הדמויות המובילות את מצעד העיוורים שלא התעוורה, ושבסופו של דבר יכולה להשיב את ההומניות ואת השפיות לחבורה אנושית קטנה, שהיא מראה נכוחה של צלם האנוש בכללותו. אשת הרופא תשוב כגיבורה ההגונה ביקום האלטרנטיבי שנברא כאן, אבל הקורא הפסימי אנוס לשאול את עצמו כבר בתחילת הדברים, אם יש עוד מקום לנצחונם של ההגונים בעולם הזה.
מה קרה בעיר שאין לה שם?
טעימה מן הספר
על הפיקחון
סאראמאגו
"על הפיקחון" של ז'וזה סאראמאגו הוא רומאן המשך ל"על העיוורון". הפרק הראשון שלו נפתח ביום בחירות מוזר, שמוזרותו עוד גוברת כשנפתחות התיבות של הקלפיות. הרומאן יראה אור לקראת שבוע הספר בספריה החדשה בתרגומה של מרים טבעון
מכוחן של מילים יפות על אודות זכויות אדם אפשר גם להטיל סגר על עיר, לחולל עוצר, לברוא האשמות חסרות שחר על קשר טרוריסטי, לביים מעשי טרור, להעתיק את מקומה של עיר הבירה, להגלות את אזרחיה, למלא את רחובותיה בסוכנים חשאיים – ולהמציא סיפור שקושר בין מגפת העיוורון שפקדה את העיר ארבע שנים קודם לכן לבין ההתרסה האילמת של תושביה בדגלים הלבנים שהם תולים בבתיהם.
מה קרה בעיר שאין לה שם? מה אירע לאזרחיה? את התשובה לתעלומה הזאת סאראמאגו מסרב לספק ב"על הפיקחון", וטוב שכך: באמצעות סירובם האישי של כל אחד מן הנשאלים לספק תשובה, גובר תסכולם של הביורוקרטים וגם סקרנותו של הקורא מתעוררת, כי כמוהם הוא מחפש מובן לאקט התמוה, וכמוהם הוא נאלץ להמשיך ולחפשו עד הסוף – לא בטקסט, כי אם במציאות פוליטית של המערב החרד מפני טרור בתחילת המאה הזאת, מציאות שבה הקורא יודע היטב כי זכויותיו לא בטוחות עוד אפילו על הנייר, כי פרטיותו היא אשליה, כי קולו הנתחב בצייתנות בפתק כלשהו לתיבת קלפי אינו אלא ריטואל נושן וחסר כיסוי. מנהיגיו – גם אלה שבחר בהם מתוך שכנוע פנימי עמוק – ממילא יעשו ככל העולה על רוחם הפקידותית. והם מבוהלים בדיוק כמוהו.
כדור השלג תופס תאוצה
סגנונו של סאראמאגו משלב גם כאן בין דיבורו של מספר יודע-כל לבין דיאלוגים ותיאורים – והכל בפסקאות ארוכות המנוקדות בעיקר בפסיקים. את מלוא העוצמה של טכניקת הכתיבה הזאת מגלים כשקוראים פסקה אחת או שתיים בקול רם, ומתוודעים לפסטיש הלשוני הססגוני של היוצר: פארודיות מאד מדויקות על לשון הפקידים, שפתם של אמצעי התקשורת, להגן של המפלגות, הפטפטת האינסופית של שליטי הארץ - משולבים בדיאלוגים אישיים, חפים מלשון מכובסת, של כמה דמויות, וביניהן אחת הגונה-למחצה (רב פקד שנקרא לחקור את אשת הרופא, כי לאסון שפקד את השלטונות יש למצוא אשמים, וקל מאד להפליל אזרח אחד אם ממש רוצים בכך), וכמובן, אשת הרופא: היחידה כמעט שעדיין יכולה להשמיע מלים בשפת בני האדם.
אבל לשפה הזאת אין כמעט מקום בשטף האירועים שסאראמאגו מביא אל הנייר, בכדור השלג העלילתי שהולך וצובר תאוצה ככל שנסיונותיהם של הפקידים והשליטים לעצב מציאות חדשה סביב עקשותם של האזרחים מסתבכים והולכים. אחד ההישגים המרשימים של הספר הוא השעיה טוטאלית של ספקנותנו כקוראים: סאראמאגו מזהה את חרדותיו של הקורא המערבי מפני העולם בו הוא נאלץ לחיות כעת, ובונה עלילה שחודרת קצת מתחת למעטה הרציונליות שלנו ומייד מתבייתת על הפחד בהיגיון שלו-עצמו. האמינות הטוטאלית שהטקסט משיג איננה עומדת בפני עצמה: מי שיקרא, ימצא שהוא לא רק מהנהן בהסכמה גוברת והולכת, אלא גם מבוהל יותר ככל שחייהם של תושבי העיר-ללא-שם הופכים בלתי נסבלים.
"על הפיקחון" הוא יצירה קודרת שמנוקדת באבסורדים קטנים והומוריסטיים, בחשיפות מכוונות של איוולת קטנה זו או אחרת – והרגעים ההומניים הקטנים שבתוכה מעצימים את כוחה להתיישב לקורא עמוק בתוך התודעה ולא להרפות. לא אחרי הקריאה, לא כשהולכים מן הספר הזה למחוזות מנחמים יותר, לא בכלל. פעם, כשמישהו יערוך את רשימת הספרים הגדולים של המאה ה-21, "על הפיקחון" יעמוד איתן בראשיתה.
"על הפיקחון" מאת ז'וזה סאראמאגו, מפורטוגזית: מרים טבעון, הספריה החדשה, 335 עמודים
"על הפיקחון". לא מרפה מהתודעה
עטיפת הספר
סאראמאגו. חוכמה של זקן-שבט
צילום: מיכאל קרמר
מומלצים
