על נשים ועל קברים

יש בערך שני גברים בכל "לחזור", סרטו החדש של פדרו אלמודובר. האחד נעלם בסצינה החמישית, השני עוזב בסצינה השישית. מאותו רגע זהו עולם של נשים. נשים ורוחות. נשים, רוחות וקברים. זה בדיוק מה שיש בשוט הפתיחה היפה של הסרט: נשים, כמעט כולן אלמנות או יתומות, מטאטאות חול ועלים מעל קבריהם של בעליהן או אבותיהן, בשעה שרוח מזרחית לוהטת מעיפה עוד ועוד חול ועלים על המצבות. הן מנקות, הרוח מלכלכת, וחוזר חלילה. "מרגע שקונים חלקת קבר", אומרת פנלופה קרוז בסרט, "זה הופך לבית שני שלך". המוות מסתובב בין הדמויות בסרט. הנשים, שעכשיו מתברר שלעיתים הן מנקות גם את הקברים העתידיים של עצמן, יושבות ומחכות למוות. או מחכות למתים שיחזרו.

אלמודובר, שחוזר לנופי ילדותו בלה מנשה, הפך באופן הדרגתי אך עקבי, לאחד הקולנוענים שמסוגלים לספר סיפור שלם באמצעות תמונות, דימויים, צבעים ותנועות מצלמה. מהבחינה הזאת, כל המערכה הראשונה של "לחזור" עשירה ברמזים ובמידע מקדים. כל שוט בנוי לעילא, אין תנועת מצלמה שלא מכילה תוכן ויזואלי מהותי, אין בניית קומפוזיציה שלא ממסגרת בתוכה עולם רגשי שלהם. כשהוא חוזר ומשתף פעולה עם אלברטו איגלסיאס, המלחין של ארבעת סרטיו הקודמים, ועם חוסה לואיס אלקאין, הצלם הקבוע של ביגאס לונה, אלמודובר ממשיך לשכלל את שפתו הרהוטה כקולנוען. אך עם זאת, "לחזור" הוא באותה מידה סרט שממחיש את כל מגרעותיו כקולנוען.

רוחות הרפאים מעברה של ריימונדה חוזרות אליה. כשהוא מטשטש את הקווים בין מה שנראה אמיתי ומה שהזוי, אלמודובר מלטף בעדינות את קירות הסוריאליזם, ממנו נדמה שהוא מקפיד להתרחק בקריירה שלו. בחלקו הראשון של הסרט, שבו העלילה רק מציגה שאלות, תעלומות, פשעים, אירוניה מקאברית ותעתועי דמיון, אלמודובר משוטט בטריטוריות האופייניות יותר לבן ארצו המפורסם לא פחות (אך המנוח), לואיס בונואל. בחצי השני של הסרט, שבו מוצעים פתרונות, תשובות ונחמות, הוא חוזר לאזורים המלודרמטיים האופייניים לו יותר. האזורים שבהם הוא מאבד אותי כצופה.

עוד ב"סינמסקופ" בגיליון "פנאי פלוס": על "הבועה", "מהיר ועצבני 3", "דיג!" ועוד