גוף, נפש, שדיים. לימור מנצחת את הסרטן

"בוקר", לוחשת לימור עצמון כמו לעצמה, "שדיי חסרים". שקט, מלווה בהנהוני ראש נמרצים, משתרר בקהל. המקום: אולם צוותא התל אביבי. האירוע: יום עיון בנושא "גוף, נפש ושדיים", שמקיימת עמותת "אחת מתשע". המשתתפות: רופאות, עובדות סוציאליות והרבה מאוד חולות ובני משפחתן שבאו לשמוע. הבנדנות הצבעוניות על הראשים הקרחים מרמזות על שלב המחלה.

אחרי ההרצאות השונות שעסקו בתרופות החדשות ובנושא הסרת שדיים מניעתית עולה על הבמה עצמון, משוררת ואמנית, גבוהה וחטובה, בעלת רעמת שיער שופעת, כרותת שדיים. עשרים דקות אורך המופע "שירי שדים ושדיים" אותו כתבה וביימה. הקהל צוחק ובוכה ומשתתף בכל רגע.

"יש גברים שנוטשים,בהעדר שדיים ליניקה", היא פותחת, עטופה בגלימה לבנה אותה היא מסירה אט אט במהלך המופע. "גם אם בגרו לא ידעו להיגמל מן השניים. לא שיש לי משהו נגד מציצת דדיים, נהפוך הוא, טרופת געגועים אנוכי". הדקות חולפות. הקהל מרותק. במהלך המופע נוגעת לימור בכל הנקודות הכואבות שמלוות את חייה של חולה שעברה כריתה.

היא מספרת על אחותה לצרה- שנעזבה ולא יודעת איך תוכל לחשוף את גופה בפעם הבאה. היא מתארת את המבטים החודרים ברחוב, את הבושה. היא מתארת את הפחד המלווה את חייה: "בהלה. המציאות מפליקה, מכה בחסר, בהיעדר". היא מקוננת בפיוטיות מקסימה על מה שהיה ואיננו, ולא שוכחת גם את התמודדות הילדים.

ככל שהיא משלימה עם המראה החדש יורדות שכבות הבד המסתירות, עד שהיא עומדת על הבמה לובשת רק מכנסיי טיץ וחולצה צמודה המבליטה את החסר. חלקו העליון של גופה שטוח לחלוטין. "שפע הצוף החצוף של נשיות הדבש", היא מסיימת בחיוך גדול ומנצח. "מופק מבלוטות הנמצאות במאגרי חלת הנשמה, ולא רק מאחוריים ודדיים. כרותה - אך שלמה". הקהל עומד על רגליו ,מוחא כפיים בהתרגשות, מסרב להיפרד.

בקשתי שיכרתו את שניהם

לפני שנתיים גילתה עצמון, נשואה ואם לשלושה בנים, גוש לא רגיל בשד. "הדחקתי", היא מתארת את התהליך. "הכי נח. קשה עד בלתי אפשרי להתמודד מיידית עם הגילוי". חודשים חלפו עד שניגשה לבדיקה. הרופא שלח לביופסיה ומהר מאוד התברר כי יש לכרות את השד.

"התעקשתי שיבדקו גם את השני", מספרת עצמון. "וגם שם התגלה גוש, אלא שהוא היה כה עמוק עד שהביופסיה חייבה כריתה חלקית. כיוון שמעולם לא הייתי שופעת היה לי ברור כי אשאר רק עם רמז עלוב לשד. העדפתי לא להשאיר את המזכרת, וביקשתי שיכרתו את שניהם. כך לפחות ניתן למנוע באחוזים גבוהים את הסיכוי לחזרת המחלה".

כשהציעו לה לשחזר את שדיה, לא הסכימה לעבור את מסלול הייסורים. "אין לי כל ביקורת על נשים שהחליטו לשחזר, אבל החלטתי לא להיכנע ללחץ החברתי. לא לעבור תהליך מכאיב ומסובך כדי שלך, או למישהו אחר, יהיה נעים בעיניים".

חוש ההומור של לימור וכן תיאוריה הציוריים מקלים על ההקשבה לסיפור הקשה. אלא שדרכה של חולת סרטן העומדת בפני כריתת שדיים, והחיים עם ההחלטה, רחוקים מלהיות עניין פשוט. "אי אפשר לתאר במילים את הפחד", מספרת עצמון. "זה תהליך איום ונורא הדורש את כל כוחות הנפש. עם זאת, ברגע שההלם הראשוני חלף החלטתי שאני מתייחסת לכל העניין כאל תהליך חניכה, מן טקס שיסייע לי במעבר בין שלב אחד של חיי, לשלב השני. במידה מסוימת התכוננתי לחדר הניתוח כמו למסיבה, וזה הקל עלי".

ציירתי את המחלה

את האנשים סביבה מיננה עצמון על פי רמת החרדה. "אני זוכרת שסיפרתי לבת המשפחה על מצבי והיא זעקה זעקה נוראית ומבוהלת. כיוון שהייתי זקוקה לכוחות רבים לעצמי לא הסכמתי לפגוש עוד אנשים כאלה. גם חברות שסיפרו לי, במסגרת המודעות והניו אייג', שאני הבאתי את המחלה על עצמי, לא פגשתי יותר".

לעומת זאת עמדה בקשר רציף עם נשות עמותת "אחת מתשע" שסייעו לה בעצות שונות ובמילים חמות, וליוו אותה עד הכניסה לחדר הניתוח. "הן פשוט מבינות במה מדובר", היא אומרת. "חשוב לדבר עם אחיות לצרה באותו מקום בו זר לא יכול להבין". לשמחתה זכתה לימור גם לתמיכה אוהבת מבעלה המסור ("הוא נה-דר"), שלושת ילדיה והמשפחה הקרובה.

מתוך כל הקושי היא קיבלה מתנה, כהגדרתה. פרץ עצום של יצירתיות שנבע מתוכה ולא מפסיק לפכות גם היום. "ציירתי את המחלה, פיסלתי אותה וגם כתבתי הרבה מאוד שירים שהפכו אחר כך למופע", היא מספרת. "משהו נפתח בי. הפסקתי להתבייש. הפחד מפני חזרת המחלה מקנן תמיד, אבל העשייה עזרה לי לעבור את התהליך, להשלים עם האין, ולעזור מעל הבמה גם לנשים אחרות".

לנשים שנמצאות במצבה נותנת עצמון עיצות שמבוססות על נסיונה. "אם חלית ואת עומדת בפני ניתוח, כריתת שד או שניהם, התרכזי רק בעצמך. אל תפזרי כוחות על הרגעת הסביבה והתנחמי באנשים המסוגלים לחזק אותך. אני ממליצה ליצור – כל דבר מכל כיוון. יצירה היא הפרחה של חיים חדשים, וכשאת יוצרת חיים חדשים סביבך, הם נוצרים גם בך, ומבריאים. חשוב מאוד לזכור כי יש חיים טובים גם אחרי הכריתה. העולם, לא סובב תמיד סביב שקעים ובליטות. נשיותך יכולה לפרוץ, עם או בלי השדיים".

חשוב מאוד לדעת

על פי נתוני עמותת "אחת מתשע", מתגלות בישראל 4,000 נשים חולות סרטן שד בכל שנה. "הסטטיסטיקה בישראל דומה לסטטיסטיקה בעולם המערבי", אומרת נורית טולנאי מייסדת ומנכ"לית העמותה. "בממוצע תחלה אחת מתשע נשים במהלך חייה, ובשנים האחרונות יורד המספר לשמונה ואפילו לאחת משבע".

טולנאי, שסבלה מסרטן שד לפני 13 שנים והחלימה, הקימה את העמותה כדי לקדם מודעות בנושא, ולהוות אוזן קשבת לחולות: "חשבתי שראוי להקים גוף שיאבק בבורות, ידע לתמוך בנשים חולות, ויסייע להן להיאבק הן במחלה והן בבירוקרטיה". גולת הכותרת של העמותה הוא המאבק הקשה שהוכתר בהצלחה, להכנסת תרופת ההרצפטין לסל התרופות.

כיוון שגילוי מוקדם הוא תנאי חשוב מציעה טולנאי לא לוותר בכל גיל על בדיקת שד עצמית. "ניתן להשתתף בסדנאות אותן אנחנו מקיימות במקומות עבודה ובעמותה, כדי ללמוד באופן הפשוט ביותר להכיר את השד ולדעת לזהות גוש", היא מספרת. "הלימוד נערך בעזרת אמצעי הדגמה מסיליקון עליהן לומדות הנשים את אופן הבדיקה"

.

"חשוב מאוד", ממשיכה טולנאי. "לשים לב לאינטואיציה האישית. אם את בטוחה שהרגשת משהו והרופא טוען שהכל תקין סמכי רק על עצמך, והתעקשי על חוות דעת נוספת. זו יכולה להציל את חייך".

• אם חלית או את חושדת שחלית, אל תישארי לבד . מתנדבות הקו החם של העמותה ישמחו לסייע ולענות על כל שאלה . מספר הקו החם : 1-800-363-400