הקולנוע הישראלי רותח

ביום שישי הייתי בפרמיירה של "הבועה", סרטו החדש של איתן פוקס, סרט שעל יתרונותיו ועל מגרעותיו תוכלו לקרוא בביקורתי, אבל זה סרט שמצליח לסחוף, ללחוץ על כפתורים של רגש ואידיאולוגיה ולהיות גם מהנה וגם בעל מסר.

ביום ראשון הייתי בהצגת גאלה של "הלהקה", מיוזיקל בימתי מהנה בהבימה על פי סרטם בן ה-30 של אבי נשר ושרון הראל. גם כאן נדמה שהיוצרים השתמשו בחומרים תקופתיים, קלילים ופולחניים, בשפע שירים ובליהוק בידורי מושלם (אדיר מילר מעולה בתפקיד שנוצר במקור על ידי טוביה צפיר), כדי להגיד משהו קצת פציפיסטי, גם אם לא מאוד מורכב, על ימי המלחמה בהם אנחנו חיים. סרט אחר ובלתי-קליל-בכלל של אבי נשר, "זעם ותהילה", יוצא בימים אלה בדי.וי.די (חובה לצפות), ובשעה שאתם קוראים שורות אלה מציג נשר בפריז גרסה מוקדמת של סרטו החדש "סודות" בפני מפיקיו הצרפתיים. בשבוע הקרוב אני מקווה לראות את שני הסרטים שהכי מסקרנים אותי בתקופה הזאת: "אביבה אהובתי" של שמי זרחין (שבעיניי הוא מועמד כמעט ודאי לזכייה בפרס וולגין בפסטיבל ירושלים הקרוב) ו"מישהו לרוץ איתו" של עודד דווידוף (שהיה לסרט הישראלי הראשון שפותח את הפסטיבל הירושלמי ב-23 שנותיו). "בופור" של יוסף סידר הוא מבחינתי הסרט השני שאני הכי מחכה לו ב-2007 (אחרי "ספיידרמן 3").

מה קורה פה? איך עברנו, שוב, מ"הקולנוע הישראלי התפגר" ל"הקולנוע הישראלי חי ובועט"? למישהו יש כאן דז'ה וו ל-2004? אז, לפני 24 חודשים ארוכים ויבשים, הוצגו בבתי הקולנוע בארץ למעלה מ-20 סרטים ישראליים, קרוב לעשרה מתוכם משכו קהל רב, ואף - הפלא ופלא - היו משובחים למדי. ואז באה 2005 השחונה (והשכונה), שגרמה לנו להאמין שאולי 2004 היה חלום בהקיץ שלא באמת קרה, אבל הנה זה קורה שוב. הסרטים שהכי מסקרן אותי לראות בחצי השנה הקרובה הם ישראליים. חלקם מאת היוצרים הכי טובים שיש לנו כאן, חלקם סרטי בכורה של יוצריהם. אני יכול להמר שכמה מהם יהיו איומים, כמה יהיו בינוניים וכמה יהיו מאוד טובים. חלקם יביאו 15 אלף צופים, חלקם יביאו 150 אלף צופים, ולא אתפלא אם "אביבה" ו"מישהו" יחצו אפילו את קו ה-200 אלף. בעיניי, השאלה הגדולה ביותר של סוף השבוע הקרוב היא מי יביא יותר קהל לשבוע הבכורה שלו בארץ: פדרו אלמודובר או איתן פוקס. אם בעבר זו היתה שאלה בלתי רלוונטית בכלל, הרי שבפעם הראשונה בתולדות הקולנוע המקומי אני חושב שהסיכויים שקולים.

עכשיו אני מבין איך בוודאי מרגיש כתב כלכלי בתקופה של גאות בבורסה. כל הזמן קורה משהו. עסקאות ענק, דילים, כספים מתגלגלים. יש שפע ניוזים תוצרת בית, ולא רק מה קורה למניות הישראליות בנאסד"ק. וזה מה שקורה כעת עם הקולנוע הישראלי: פסטיבל הקולנוע בירושלים, שישה סרטים חדשים ייצאו לבתי הקולנוע בחמשת השבועות הקרובים, פרסי אופיר בספטמבר, ואז צונאמי של בכורות נוספות באזור החגים ופסטיבל חיפה.

תפקידו של עיתון לדווח מה קורה. תפקידו של מבקר קולנוע לסנן את הטוב מהרע, להצביע על מגמות ולפרש תהליכים - מול "מה קרה ואיך" של כתבת המגזין, "למה זה קרה ומה זה אומר" של טקסט הביקורת.

זו הסיבה שכדי להחצין את הדופק המואץ של מערכת הקולנוע ב"פנאי פלוס", אנחנו גם מפרגנים לכוכבי "הבועה" הנפלאים ארבעה שערים שונים השבוע, אחד לכל אחד (בפעם הראשונה בהיסטוריה וגו'), וגם משיקים היום את הסלוגן "יהיה שמח! הקולנוע הישראלי רותח!", שילווה את העונה הקולנועית הקרובה. כמערכת, זו דרכנו להבליט שמשהו חיובי ורב-שבועי קורה תחת מקוף הסיקור שלנו. כמבקר, אני מקווה שהסיסמה הזאת תתפקד כתו תקן (סובייקטיבי, כמובן), על פיו תוכלו להבדיל בין הסרטים הראויים לבין אלה הפחות מוצלחים. "הבועה" מקבל מאיתנו השבוע את תו התקן הזה. אבל גם אם טעמכם שונה משלי, ואם נראה לכם שתעדיפו את סרטו החדש והמתקרב של מנחם גולן על פני סרטו של איתן פוקס, עדיין לא תוכלו להכחיש: היוצרים הישראלים חוזרים לתקשר אתכם, הקהל שלהם. הקופות, אם כן, הן הקלפי שלכם להצבעת אמון בקולנוע הישראלי. ואל תשכחו לעדכן אותנו, במייל, בפקס או עם יונת דואר, איזה מהסרטים אהבתם וממה התאכזבתם.

יאיר רוה

מבקר קולנוע וקופירייטר