מלחמה בלי אופק
ישראל טומנת את ראשה בחול אם היא חושבת שבפעולותיה הצבאיות, תשלול את הלגיטימציה הפלסטינית
במשך כל 19 שנות קיומו של החמאס, הצליחה אמנם ישראל לתייגו כארגון טרור, העושה ככל שביכולתו לפגוע בפשרה ההיסטורית הנרקמת בינה לבין אש"ף (זאת מבלי שפעלה לשמר את האחרון כשותף לגיטימי לפיתרון). תיוג זה הצליח להצדיק את חיסולם - בנוסף לפעילי השטח - של מנהיגי חמאס כמו יאסין ורנטיסי בשטחים, או את הניסיון הכושל לחיסולו של חאלד משעל בירדן. הפעילות האלימה של חמאס נגד ישראל, שחרגה לתוככי הקו הירוק ונתמכה באמנה הקוראת לחיסולה של מדינת ישראל, שללה ממנו את ההכרה הבינלאומית למה שכינה ה"התנגדות" וליומרתו לייצג את העם הפלסטיני. אך בהיעדר הצלחה של אש"ף להביא בערוץ של מו"מ להקמתה של מדינה פלסטינית ולסדרי שלטון תקינים, זכה הוא לבסוף באמון הבוחר הפלסטיני.
עם ניצחונו של החמאס בבחירות למועצה המחוקקת והרכבת הממשלה בראשותו, השלילה ההדדית החריפה - וחזר הדיון בזכות להגדרה עצמית בארץ ישראל. שני הצדדים הרקיעו בהצהרות השוללות כל הכרה, אך גם רמזו לאפשרות אחרת: החמאס קרא למדינת פלסטין "מהים ועד הנהר" והחזרת הפליטים לבתיהם, אולם קבע את גבולות 67' כפשרה אפשרית ל"הודנה" ארוכת טווח, עד שחתם בימים אלו על "מסמך האסירים". ירושלים מצידה ניסתה להכשיר את דעת הקהל והממשלות בעולם לתוכנית ה"התכנסות", בה ישראל תזכה לגבולות קבע בתוכם תשמור בין היתר על ירושלים "המאוחדת", "גושי" ההתיישבות, אזורי הביטחון ומקומות קדושים בריבונותה. אך הכתף הקרה, לה זכתה מכל עבר, שלחה אותה לחפש מחדש שותף פלסטיני לתוכניותיה, תוך שהיא נגררת לפעולות צבאיות שתוחלתן המדינית אינה ברורה.
הטריגר האחרון ליציאת צה"ל למבצע "גשמי קיץ" היה הפעולה הפלסטינית בכרם שלום וחטיפת החייל. אך יש בתגובה זו של ממשלת ישראל כדי להעיד כי היא מבקשת - בנוסף להחזרתו של רב"ט גלעד שליט ולניסיון למצוא תשובה מבצעית אחרת לירי הקסאמים - גם לשלול את הלגיטימציה של פעולה פלסטינית מסוג זה, אף שבוצעה נגד חיילים בלבד ועוד במסגרת פעילותם המבצעית. כך מנסה ישראל לשמור את הלגיטימיות של פעולותיה בעזה תחת ההגדרה של "מלחמה בטרור", גם אם נפגעים ממנה לא מעט חפים מפשע, ומנגד - לשלול הכרה בינלאומית בכל פעילות אלימה של הפלסטינים.
מעצר שרי החמאס וחברי הפרלמנט מטעמו מבקש לשלול גם את הלגיטימציה מההליך הדמוקרטי ברשות, הנשען - למרבה ההפתעה - על הסכמים שישראל דורשת מהחמאס ודומיו דווקא להכיר בם. המעצר בכפיפה אחת של נבחרים ופעילי שטח מבקש לשדר כי למרות דפוס המאבק השונה שלהם, כולם שייכים לאותה משפחה המבקשת להשמיד את מדינת ישראל.
המבצע הנוכחי כשלעצמו הוא לגיטימי, אך בלי אופק אמיתי - לא ישיג שינוי אמיתי. על ישראל, כמו על החמאס, להפסיק ולטמון את ראשה בחול. מטסים מעל ארמונו של אסד יכולים רק להזכיר לעולם כי אנו מחזיקים ברמת-הגולן, וקסאמים על שדרות אינם הדרך למדינה פלסטינית. אין גם ביכולתם של התדרוכים של שרת החוץ לשנות את נוסחת הפיתרון שהעולם קבע בדמות 242, ואין בדרישה להשבת הפליטים לאדמתם כדי להגיע לפיתרון הפשרה של "שתי מדינות לשני העמים". על ישראל לכוון את כל פעילותה - לרבות זו המתקיימת בימים אלו - תוך התבוננות ליום שאחרי: ניתן לשלול את הלגיטימציה מארגון הקורא להשמדת ישראל, אך יש לחזק ולדבר עם אלו המכריזים את ההיפך. אחרת, דפוס השולל כל פרטנר ימשיך להביא אותנו בכל פעם לשקול לכבוש את עזה מחדש.
שאול אריאלי, אלוף-משנה (מיל'), לשעבר מח"ט עזה
לפנייה לכתב/ת 
