למה שכחו את הגיבור שלנו?
יש בתים במדינת ישראל שבהם יום השנה למבצע אנטבה הוא יום אבל. התקשורת כמעט ואיננה עוסקת בהרוגי המבצע מבין בני הערובה - והיו 4 כאלה. בשיחה עם ynet מספרים בני משפחתו של ז'אן ז'אק מימוני בן ה-19, שנהרג מאש כוחותינו, על תחושות האבל והכעס 30 שנה אחרי: "שכחו אותנו... בכל שנה מדברים רק על יוני נתניהו. אבל שכחו את הבן שלנו ואת ההרוגים הנוספים באנטבה". כתבה שלישית בסדרה
בארבע לפנות בוקר, 4 ביולי 1976, העיר רוברט מימוני בהתרגשות את בני משפחתו בדירתם בנתניה. "הודיעו ברדיו שצה"ל שחרר את החטופים באנטבה והם בדרך לארץ", הוא קרא. רוברט, אשתו רחל ובתם מרטין, מיהרו שמחים לשדה התעופה, כדי ליפול על כתפיו של הבן, ז'אן ז'אק מימוני, בן ה-19. כשהגיעו, החלו בני משפחת מימוני לחפש את בנם בין עשרות בני הערובה שהתחבקו עם יקיריהם.
"לא אשכח כל ימיי את התמונה הזו בשדה התעופה. כולם מתחבקים, ובוכים בהתרגשות, כשלפתע אני שומעת במערכת הכריזה, 'משפחת מימוני מתבקשת להגיע לחדר...' נכנסנו לחדר ושם אמרו לנו שז'אן ז'אק נהרג במהלך מבצע שחרור בני הערובה", מספרת ל-ynet אחותו, מרטין ארנולד, בת 52. "אבא שלי זעק זעקה נוראה, אמא שלי התעלפה, כשמסביב אנשים צחקו והיו מאושרים".
בשבוע שבו מציינים 30 שנה למבצע אנטבה, ערכו דומם בני משפחת מימוני אזכרה לבנם, כשלבם כבד עליהם. האובדן עדיין קשה מנשוא, והגעגועים עזים, אך משפחת מימוני חשה כאב חד נוסף שאינו מרפה: בין תרועות הפסטיבלים, השחזורים למיניהם של המבצע והקרבות הקשים על הקרדיטים בין המעורבים השונים - הם נותרו בחוץ. במיתוס על המבצע המהולל, לא היה להם מקום.
ההורים עם הבן שנהרג. צילום: ניב קלדרון
"שכחו אותנו", אומרים בכעס ההורים רוברט, בן 85, האם רחל, בת 80, והבנות מרטין ומרלן. "בכל שנה מדברים רק על יוני נתניהו. אבל שכחו את הבן שלנו ואותנו, ואת ההרוגים הנוספים באנטבה - פסקו כהן, אידה בורוביץ ודורה בלוך. מאוד קשה לנו שלא חושבים על זה. נכון שזו היתה הצלחה גדולה של צה"ל, אבל ארבעה אנשים נהרגו, ולא שומעים עליהם דבר".
רצה לטוס עם החבר הטוב
ז'אן ז'אק, בן זקונים אחרי חמש אחיות, נגן גיטרה מוכשר וחובב ציור ופיסול, סיים בדיוק את בחינות הבגרות. הוא החליט לבקר לפני הצבא שתיים מאחיותיו שהתגוררו בצרפת. ב-27 ביוני 76', כארבע שנים לאחר שהמשפחה עלתה
גרסת בצר
"מוטה אמר: יוני נהרג באשמתו. ביבי יצא נסער"
שרון רופא-אופיר
"אמרתי: יוני עזוב את האוגנדי, זו תרגולת. יוני היסס רגע. ואז אמר לעמיצור - שבור ימינה, מתקרבים אליו. הכל היה עניין של עשירית שניה. ואז הוא וגיורא זוסמן יורים על האוגנדי הזה בניגוד לכל מה שתוכנן... וזה הרגע הכי מחריד במבצע, כי ברור לכולנו שעקרון ההפתעה נשמט מהידיים". מוקי בצר ואליק רון מדברים על הרגע הקשה ביותר במבצע אנטבה - פרשת מותו של מפקד סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו
"כששמעתי שהמטוס נחטף - נפלתי מהמדרגות, שברתי את הקרסול והייתי בגבס חודשיים", מספרת האחות מרטין, שהיתה אז בת 22, ואם לתינוקת בת חודשיים. המשפחה, כמו יתר משפחות החטופים, ורוב אזרחי ישראל, עקבה בחרדה אחר ההתרחשויות: הנחתת המטוס בבנגאזי שבלוב, ומשם המעבר לאנטבה.
האב רוברט, ששמר גם על אזרחותו הצרפתית, בה החזיק גם בנו, שלח יחד עם הקונסול הצרפתי מברק אישי לשליט אוגנדה, אידי אמין. שני האבות הציעו לו לטוס לאוגנדה, ולשמש בני ערובה במקום שני בניהם. אמין סירב בתוקף.
בינתיים, ביצעו המחבלים הפרדה בין הנוסעים החטופים. ישראלים ויהודים הופנו ימינה, ואזרחי צרפת ואחרים שמאלה, במה שתואר באותה תקופה כ"סלקציה" שביצעו המחבלים. כמי שהחזיק גם בדרכון צרפתי, יכול היה ז'אן ז'אק ככל הנראה להציל את עצמו. כמה מהנוסעים סיפרו שהוא התעקש לפנות ימינה ואמר: "אני ישראלי ואני יהודי". חברו, בנו של הקונסול, פנה שמאלה ושוחרר עם הזרים הנוספים.
105 הנוסעים הישראלים הוחזקו בבית הנתיבות הישן של אנטבה במשך שבוע, שבמהלכו נוהל משא ומתן לשחרורם. במקביל, הממשלה אישרה את תוכנית החילוץ, והמבצע החשאי יצא לדרך. ב-3 ביולי המריאו ארבעה מטוסי הרקולס של חיל האוויר משארם א-שייח וטסו לאנטבה.
כשחיילי סיירת מטכ"ל הגיעו לבניין והחלו חילופי האש, נהרגו מלבד המחבלים גם אידה בורוביץ', בת 56, פסקו כהן, בן 52, ניצול שואה שנפגע כשהחיילים ירו לעבר מחבל שישב בקרבתו, וז'אן ז'אק מימוני. לאחר המבצע נרצחה דורה בלוך הקשישה בבית החולים המקומי, בהוראת אידי אמין.
"אח שלי ספג הרבה יריות. סיפרו לנו בהתחלה שהוא נורה בגלל שהוא קם. אבל כולם קמו. הרבה שנים שאלנו מי ירה בו, האם הישראלים או המחבלים. רצינו שהגורמים המוסמכים יבואו אלינו ויגידו לנו מה בדיוק קרה", אומרת האחות מרטין. "אח שלי היה מתולתל עם עור כהה, אז יכול להיות שבגלל זה הוא נכנס לכוונת של החיילים שלנו".
החיילים חשבו שהוא אחד המחבלים?
"כן. לכן רצינו לדעת מה קרה שם, אבל אף אחד לא אמר לנו. אבא שלי פנה לצבא, לביבי נתניהו, שמישהו יבוא ויסביר לנו מה בדיוק קרה, אבל איש לא בא".
בסוף השבוע נדהמה המשפחה לקרוא במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" את וידויו של מוקי בצר, ממפקדי המבצע, שגילה כי הוא זה שהרג את ז'אן ז'אק. "זהו שלב שאנחנו מאוד מרוכזים, מי שיתרומם ייהרג. ואז קופץ מישהו ואני ועוד חייל יורים והורגים אותו. וזה היה ז'אן ז'אק מימוני, בן ערובה". בצר טוען בכתבה כי סיפר על כך לבן אחותו של מימוני, אך מתברר שהמידע כלל לא הובא בסופו של דבר לידיעת ההורים והאחיות. לא כך הם ציפו שיקבלו את התשובה לה המתינו 30 שנה.
המכתב הזועם לנתניהו
לפני כמה שנים כתב רוברט מימוני מכתב זועם לבנימין נתניהו. הוא קבל על כך שהמערכת משכיחה את זכר בנו ואת זכרם של ההרוגים הנוספים, ומאדירה רק את שמו של יוני נתניהו ז"ל.
מימוני, שמחזיק בביתו בבת ים שלל מדליות ואותות הצטיינות משירותו בצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה, עדיין כועס על כך שמיתוס הגבורה נפל רק בחלקו של יוני "בחורינו המצוינים", בעוד שהגיבורים הנוספים בפרשה, ששילמו בחייהם, נותרו אלמונים.
"קשה לנו. כל שנה בתקופה הזו אנחנו לא מתפקדים. ברגע שמתקרב יום השנה למותו של בננו יש לנו תחושה קשה. היינו רוצים לשמוע יותר את השם שלו. בכל שנה מדברים רק על מבצע החילוץ ולא מעלים את זכרו של ז'אן ז'אק, שהיה רק בן 19. בעינינו, גם הוא היה גיבור", אומרים בני המשפחה.
אתם מהרהרים בכך שאולי לא היה צריך כלל לבצע את מבצע החילוץ?
מרטין: "בשיחות בינינו אני אומרת לאבא שכך ניצלו חייהם של אנשים רבים, ובלי המבצע, זה היה יכול להיות גרוע בהרבה. לא תמיד הוא משתכנע".
לפנייה לכתב/ת 
ההורים. אף אחד לא סיפר איך נהרג
צילום: ניב קלדרון
האחות מרטין. אח שלי ספג הרבה יריות
צילום: ניב קלדרון
בניין הטרמינל באנטבה שבו נהרג ז'אן ז'אק
צילום: אלעד גרשגורן
יוני נתניהו ז"ל. למה מזכירים רק אותו?
צילום: לע"מ
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
בנימין נתניהו. המכתב הזועם לא נענה
צילום: ירון ברנר
מומלצים
