אנונימיות של מגיבים - לא בכל מחיר

בשורה חשובה לחובבי אנונימיות יצאה בחודש פברואר, 2006, מבית המשפט השלום בירושלים. כבוד השופטת, מיכל אגמון גונן, קבעה כי בהתקיים חשש ממשי לביצוע עבירה פלילית של לשון הרע, יורה בית המשפט על ספקיות אינטרנט לחשוף את זהותם של גולשים שפרסמו תגובות אנונימיות באתר. עם זאת, כאשר החשש אינו עולה לכדי עבירה פלילית – יישאר הביטוי האנונימי מוגן.

הפרשה בקצרה

כ-30 תגובות (טוקבקים) לכתבה שפורסמה באתר אינטרנט היו אמירות מעליבות אודות עובדת מדינה בכירה ובתה התינוקת. התגובות התייחסו למנהגיה המיניים לכאורה וגניבת כספים על ידה, ונכתבו בעילום שם,

תוך שימוש הכותבים בכינויים שונים.

העובדת ובתה פנו למנהל האתר, שחשף בפניהן את כתובות ה-IP מהן נשלחו אותן תגובות. חשיפה זו הובילה לגילוי כי חלק מהכותבים הינם מנויים של ספקיות האינטרנט ברק ובזק בינלאומי בע"מ ואילו האחרים עשו שימוש בשרתים של משרד אוצר.

מה קבע בית המשפט?

זו הייתה הפעם הראשונה בה עלתה סוגייה זו של חשיפת שמו של כותב ("טוקבקיסט") בבית המשפט בישראל. לצורך פתרון השאלה, התבסס בית המשפט על גישתם של בתי המשפט בארץ לחופש הביטוי בכלל, ולחופש הביטוי ברשת האינטרנט בפרט ובאיזון בינו לבין זכויות אחרות.

מהסקירה עולה כי בית המשפט נקט בגישה של מתן חופש ביטוי מרבי ברשת. אולם, כאשר התברר שהאנונימיות ברשת נוצלה לרעה – הטיל בית המשפט אחריות על הגורמים הרלוונטיים. דוגמה אחת היא פרשת פודים, בה העניש בית המשפט את מר פודים בגין פרסום אמירות שקריות באתר אינטרנט, שכוונו למשקיעים בבורסה.

 משקיעים אלה "ניפחו" ערך של מניות.

דוגמה אחרת היא פרשת נטויז'ן, שם הורה ביהמ"ש לחברה לחשוף בפני המדינה תכתובת דוא"ל מסוימת של מנוייה אשר היתה דרושה לצורך הגשת כתב אישום.

האנונימיות אינה מעוגנת בחוק

בתי המשפט בארץ אמנם מייחסים חשיבות רבה לחופש הביטוי האנונימי, אשר מקדם את השיח הציבורי באינטרנט, אולם, בניגוד לארה"ב, שם ביטוי אנונימי מוגן כזכות חוקתית כחלק מהתיקון הראשון לחוקה – בארץ טרם הוכר מעמד שכזה.

עם זאת, גם במקרה הנוכחי הכיר בית המשפט בעובדה כי הגבלה חזקה מדי של אופן ביטוי זה, תפגע בפלורליזם של הדעות ברשת ותרתיע אנשים להביע את דעותיהם מחשש לסנקציה.

בהעדר חוק ישראלי בנושא, התייחס בית המשפט להוראות הרלוונטיות של תזכיר חוק מסחר אלקטרוני - 2005. התזכיר (שאינו מחייב) קובע כי בית המשפט רשאי להורות על חשיפת שמות של כותבים אנונימיים כאשר "הוכח להנחת דעתו...כי קיים חשש של ממש לביצועה של עוולה או עבירה". (סעיף 15ב לתזכיר).

במקרה זה, קבע בית המשפט כי הוא מוסמך לדון בעניין זה גם לפני שהפך התזכיר לחוק וזאת, מכוח סמכותו הכללית למתן צווים. במתן הצו ישקול בית המשפט את כל הגורמים הרלוונטיים ויאזן ביניהם. המדובר בגורמים כמו: "נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, הנזק שייגרם לתובע אם לא יינתן הצו לעומת הנזק שיגרם לנתבע אם יינתן.." וכו' .

השאלה המכרעת: האם המגיבים התכוונו לפגוע?

במקרה זה קבע בית המשפט כי הפרסומים מהווים לשון הרע משום שפורסמו ליותר מאדם אחד זולת הנפגעות וכי היוו אמירות קשות ופוגעניות אודות עובדת המדינה.

מכאן, ניגש לשאלה האם גם היתה בהם ה"כוונה לפגוע" הדרושה לכך שהם יהוו עבירה פלילית. כאן קובע בית המשפט כי ניתן ללמוד על ה"כוונה לפגוע" הן מתוכן הפרסומים עצמם והן מנסיבות עשייתם. זאת, משום שהפרסומים מהווים "השתלחות חסרת רסן" נגד עובדת המדינה ובתה בצורות שונות ותוך הזדהות (שקרית) כאנשים שונים, ובייחוד כשמדובר בתינוקת. מכאן עולה כי הפרסום התבצע רק כדי להשמיץ ללא כל תוכן או הקשר אחר – ויש בהם כדי להוות עבירה פלילית.

עו"ד אודיה קגן היא שותפה במשרד שביט בר-און גלאון צין נוב יגור ושות' ומרכזת את תחום דיני האינטרנט וטכנולוגיות מידע (IT) בו. עו"ד קגן הינה בעלת רשיונות לעריכת דין גם בניו-יורק, אנגליה וניו סאות' ויילס, אוסטרליה. האמור הינו דעתה של כותבת בלבד, אינו מתיימר להיות מלא או מקיף ואינו מהווה יעוץ משפטי או תחליף לו.