מה לראות בפסטיבל ירושלים?

עלעול בתוכניה מעלה חיוך רחב של שביעות רצון באשר לנעשה בגזרת הקולנוע הישראלי. כ-50 סרטים – עלילתיים ארוכים, תיעודיים ודרמות טלוויזיה, כולל מחווה מרגשת לסרטו המעולה של רפי בוקאי המנוח, “אוונטי פופולו", במלאת לו עשרים שנה – רבע משלל הפסטיבל, יוצגו הפעם. בשורה נפלאה למי שהספידו אשתקד את הקולנוע המקומי, נוכח היבול הלא מלבב שנראה אז במסגרת תחרות וולג'ין. הסרטים הללו, שטרם נחשפו, יסוקרו כאן עם יציאתם אל המסכים בשבועות ובחודשים הקרובים (אף כי טוקבקיסטים מטעם ודאי יכריזו, בשורות שלמטה, על כל אחד ואחד מהם כעל הסרט הישראלי הטוב של כל הזמנים).

מבין הסרטים הזרים שצפיה מוקדמת בהם התאפשרה, שימו לב לסרט הדני, “התפוח של אדם", שעניינו עבריין ניאו-נאצי הנשלח להשתקם בקהילה דתית-כפרית נידחת. הממונה עליו הוא הכומר המקומי (בגילומו של מאדס מיקלסן, "האיש הרע" בסרט הג'יימס בונד העתידי, “קזינו רויאל"), שחווה במהלך חייו סדרה נוראה של אסונות. התוצאה מתנהלת כקומדיה שחורה על אמונה וגאולה (שני נושאים המזינים את הקולנוע הדני מאז סרטיו חמורי הסבר של קרל דרייר הגדול, ובראשם יצירת המופת האילמת, "הפסיון של ז'אן ד'ארק" מ-28'), שאף כי אינה נטולת חן – לא ניכרות בה נועזות ומורכבות של ממש. אבל מי שאוהב הומור הבא על חשבון מהגרים אפגנים עילגים, וכולל גם טבח בעורבים (לו נופל קורבן גם חתול לבן קשיש) – ימצא פה את מבוקשו.

"פיג'מות פלאנל", סרטו השני כתסריטאי-במאי של ג'ף ליפסקי, הוא מה שקורה כאשר וודי אלן פוגש את "תמונות מחיי נישואין" בבירת הקולנוע העצמאי האמריקאי, סנדאנס. הסרט מגולל את רגעי השיא והשפל ביחסיהם של זוג צעירים, שנפגשים באופן עיוור ואחר כך מתחתנים – הוא איש שיווק בברודוויי, טיפוס אנוכי ובטוח בעצמו בעל רקע יהודי, ואילו היא צעירה קתולית מנומשת ומתוסבכת. זה מסוג הסרטים שעטופים במעטה של חשיבות עצמית, כאילו הם נועדו להמשיך ולהתקיים כשיחה סלונית בין זוגות מתוחכמים. אבל העוצמה הרגשית והופעתם המשכנעת של ג'סטין קירק (מ"מלאכים באמריקה") וג'וליאן ניקולסון הופכים אותו ליצירה קולחת ורצינית. כמו גם מלאכת הבימוי שלעתים מבודדת, ממש כך, את הצמד מסביבתו (זה לוקח זמן עד שמבחינים שאין מסביבם איש או שפשוט לא שומעים את רעשי הרקע), ומדגישה באופן זה את הצרימה ההולכת ומתפתחת ביחסיהם.

"טיול קטן לגן עדן" הוא, אם תרצו, מה שקורה כאשר במאי איסלנדי, בלתזר קורמקור (“הים") מנסה להיות האחים כהן. כלומר, לא הרבה. הסיפור נוסח הסרט האפל – על חוקר ביטוח התוהה בדבר זהותה של גופה חרוכה שנמצאה סמוך לעיירה נידחת במינסוטה המושלגת – לא ממש נוסק ברמת התסריט והבימוי, ועוד פחות מכך בתחום ההומור השחור, היובשני, שכה מזוהה עם סגנונם של האחים. הדמויות לא ציניות דיין – למעט פיטר קויוטי בהופעת אורח שבה הוא מזכיר את וולטר מתאו המנוח – והנופים הקודרים והשוממים (הסרט צולם למעשה באיסלנד) הם-הם, בהיעדר עלילה שנונה ומתוחכמת, גיבוריו האמיתיים של הסרט, בו משחקים פורסט וויטקר וג'וליה סטיילס.

בשנת 74' עשה הבמאי הגרמני המרתק, ורנר הרצוג, ברגל, את כל הדרך ממינכן לפריז במטרה להיפרד מחוקרת הקולנוע הנערצת, לוטה אייזנר (מי שכתבה את אחד הספרים החשובים על האקספרסיוניזם הגרמני), ששכבה אז על ערש דווי. סרט תיעודי שבו יוצא יוצרו, ברגל, לפגוש בבמאי הנערץ עליו יוקרן בפסטיבל, לצד שני דוקומנטריים שביים הרצוג עצמו. אחד מהם הוא "היהלום הלבן", שבו מתלווה הרצוג אל מהנדס תעופה שבנה ספינת אוויר משונה (היא דומה לטיפת מים הפוכה, שאליה מחוברת כעין גונדולה, וכינויה הוא כשם הסרט), שעמה הוא מתעתד לעופף מעל מפל שגיא בגיניאה הבריטית.

התוצאה היא סרט מהפנט לפרקים, שנראה כמו סיכום יצירתו של הרצוג עד כה. ההקסמות שלו מטיפוסים אקסצנטריים, אנשים שחיים על הקצה ובעלי חלומות אובססיביים, ההערצה שלו את הטבע הנשגב (אלמנט השב וחוזר בקולנוע של הרפובליקה הווימארית בין שתי מלחמות העולם), והמשיכה שלו אל אותו עולם קדום, בראשיתי, מיתולוגי. הכוח המניע את גיבורו הנוכחי של הרצוג – שבמידה רבה מייצג את הבמאי עצמו – הוא רגש אשמה עמוק (על מות חברו הצלם בבלון פורח מסוג זה שהוא מטיס כאן), וכך הופכת המשימה הנוכחית שלו גם למסע פרטי אל הגאולה.

אובססיה מסוג אחר מציג הדוקומנטריסט הוותיק והטוב, אלן ברלינר (שנמנה גם על אורחי הפסטיבל), בסרטו "ער לרווחה". בסרטו האישי הנוכחי הוא מתעד את בעיית נדודי השינה ממנה הוא סובל זה שנים, כמו גם את ההתרגשות לקראת לידת בנו הבכור; וכמו ביצירותיו האחרות - “לא עסק של אף אחד" (96') על אביו, או "הצליל הכי מתוק" (01') על שמו – גם כאן הופך ברלינר את הסוגיה האינטימית לדיון רחב הקשר שעניינו זהות ואובססיה סביב תיעוד עצמי. הוא שואל כיצד ניתן לייצג את תודעתו של אדם ישן בסרט דוקומנטרי – ומספק את התשובה, בין היתר, באמצעות שימוש בקליפים מסרטים עתיקים ופרסומות – תוהה על גבולות התיעוד העצמי (שנוכח אצלו מאיסוף כפייתי של כל דבר הניתן לתיוק, ועד לצילום שלו עצמו ישן, ראשו מחובר אל שלל אלקטרודות), וכן חושף את השפעתן ונוכחותן של טראומות ילדות על האדם הבוגר. מה שמתקבל הוא סרט מרגיז באותה מידה שבה הוא משעשע – מעין נרקיסיזם מודע לעצמו הנובע מהצורך האובססיבי האמיתי שמובע בסרט, זה של התיעוד האישי והפיכת העצמי לזיכרון.

אבל אורכם הכולל של הסרטים הטובים ביותר שנחשפו עד כה בפני העיתונות אינו עולה על תשע דקות. אלו הם שני סרטי אנימציה קצרים, שאת האחד ביים ביל פלימפטון הוותיק ואת השני – גזה מ. טות ההונגרי. הראשון מגולל את קורותיו של כלב נחיה (זוהי גם כותרתו של הסרט) ביש מזל, והאחר, “המאסטרו" שמו, עוקב אחר הכנותיו הקפדניות של אמן בעל מקור לקראת העליה לבמה. שני הסרטים יוצגו במסגרת מקבץ האנימציה הבינלאומי.