רק 40 ק"מ, זוכרים?
ההרפתקאה הכושלת בלבנון מלמדת שאסור למנף את פרשת החייל החטוף להמלכת שלטון נוח
ב-1982 יצאה ישראל למבצע "שלום הגליל", שהסתיים רק במאי 2000, עם הפינוי הסופי של דרום לבנון. נדרש רק מבט חטוף כדי להבין, שהכרוניקה בה צועדת ישראל כיום דומה להפליא לזו שעברה אז. אולם יש צורך במבט נוסף כדי לעמוד על ההבדלים, שעלולים להביא אותנו כעת לתוצאות גרועות עוד יותר.
ב-82', לאחר חודשים ארוכים של התכתשויות בין הארטילריה של אש"ף לזו של צה"ל לרבות חיל-האוויר, הביא ניסיון ההתנקשות בשגריר ארגוב את ממשלת ישראל (בראשות בגין ובאדריכלות שרון) לצאת למבצע צבאי לכינון סדר חדש בלבנון - הוצאת הסורים מהתמונה והמלכת הנוצרים בראשות בשיר ג'ומאייל. המטרה הצבאית המוכרזת הייתה צנועה יותר: הרס תשתית הטרור האש"פי והרחקת הקטיושות המאיימות על צפון המדינה.
עתה, לאחר חודשים ארוכים של התכתשות בין הקסאמים של ארגוני הטרור לבין הארטילריה וחיל-האוויר של צה"ל, מביאה חטיפתו של החייל גלעד שליט את ממשלת ישראל בראשות אולמרט לצאת למבצע צבאי, שמיומו השני העיד כי ישראל מבקשת "לירות בקשת רחבה": לירות שוב לעבר הסורים, מארחיו של חאלד משעל, בדמות מטס אווירי נאיבי; לירות לעבר עתידה של ממשלת החמאס בדמות ליל מעצרים של חברי פרלמנט וממשלה בגדה המערבית; ולירות לעבר יורי הקסאמים וחוטפי החייל, בדפוס של ריכוז כוחות משני צידי הגדר ברצועה וירי אווירי וארטילרי לעת עתה.
אך כאמור, מבט השוואתי נוסף יחשוף את ההבדלים בין 82' ל-2006. ראשית, למרות התוחלת ההזויה של מטרת המלחמה בלבנון, היא שימשה נר לרגלי אלו שחתרו לקרב: צה"ל הוכשר והתאמן במשך חודשים רבים בכל התרחישים האפשריים של תוכנית "אורנים". גם אם דובר על 40 ק"מ, הרי שכבר ביום השני למלחמה התחלנו לנוע צפונה לכביש ביירות-דמשק. מי יכול לתקוע כף לידנו ולהצביע על ההיערכות וההכנות שנעשו לטובת ריסוק ממשלת החמאס? האם היה זה בהנהגתו של אולמרט, שהקדיש את כל מרצו וזמנו לקידום תוכנית ההתכנסות - כאילו כל שאר השחקנים בסביבה דורכים במקומם? או אולי בהנהגתו של פרץ, שעדיין לא השלים את מאת ימי החסד שלו, ונאלץ השבוע לבקש מבית-המשפט העליון לדחות את הדיונים בעתירות נגד הגדר עד שיוכל להציג את עמדתו למערכת הביטחון (שעדיין מתנהלת ברוח קודמו בסוגיה)? בעצם, אולי היה זה דווקא גיורא איילנד, שהוריש "תוכנית" סודית למחליפו מזרחי אשר עושה את פעמיו הראשונים במועצה לביטחון לאומי?
שנית, לשלטון בלבנון הוצגה והועמדה חלופה בדמות ג'ומאייל הנוצרי, שלפלנגות שלו בביירות חברנו לאחר שבוע לחימה. על איזו חלופה מבקשת ממשלת ישראל להצביע כיום? על אבו-מאזן, שלהחלשתו עשתה כל מאמץ כמעט בשנים האחרונות? האם אבו-מאזן יוכל לבוא לציבור הפלסטיני, הרואה בישראל את מקור כל צרותיו, ולבקש את תמיכתו על גבי כידוני צה"ל? על ישראל להשתחרר מדפוס ה"המלכות" ולתת לחברה הפלסטינית להגיד את דברה. באם תרצה לחזק את אבו-מאזן, עליה לעשות זאת יותר בדפוס של "גזרי השלום" מאשר ב"מקלות המלחמה".
שלישית, כדאי לשים לב כי בשל"ג, רוב המטרות שלא היו ריאליות - לא הושגו. אף אחד לא יודע במדויק איך הייתה ההיסטוריה מתפתחת אילו סיים צה"ל את המלחמה בקו ה-40 ק"מ. 18 שנה לאחר המבצע, נסוגה ישראל מלבנון, שבדרומה פרוס איום ארטילרי חריף יותר של חיזבאללה הנהנה מחסות אירן. סוריה יצאה מלבנון בכוח החברה האזרחית המתעוררת של לבנון והקהילה הבינלאומית, ואפשר כי זו גם תביא בעתיד לפריסת צבא לבנון בדרום המדינה. את הלקח הזה, של הכישלון בהשגת המטרות הלא ריאליות - צריך להפנים כעת.
על ישראל להימנע מלהפוך את ההתמודדות עם חטיפת החייל למהלך יומרני מדי לכינונו של שלטון חדש, נוח יותר עבורה, ועוד מהלך שאפילו אינו נשען על תכנון ראוי. על ישראל להפריד בשלב זה במאמציה ולהביא ראשית לשחרורו של החייל בכל דרך ובמחיר הנמוך האפשרי. מהלך זה לא יפתור אותו מחובתה למצוא תשובה אחרת לירי הקסאמים על אשקלון, שדרות ויישובי עוטף עזה. תשובה זו טמונה ביציאה מהמדיניות החד-צדדית, אותה מנסה להמשיך אולמרט, ולנסות בהידברות לייצב את המצב בדמות הפסקת אש בדרך להסכם משמעותי יותר; הפסקת אש שתמנע מישראל את הצורך בחידוש הממשל הצבאי בשטחים בעלות של מיליארדים, והסכם שימנע נסיגה חד-צדדית לעבר הקו הירוק. על מפלגת העבודה בראשות פרץ למשוך את קדימה לכיוון זה, אחרת לא יהיה מי שיצביע על הבדל כלשהו בינה לבין הליכוד של נתניהו, שתקוע עדיין בוויכוח פנימי לגבי מדינה פלסטינית בשטחים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
