גם בעזה, אסור לשחק דיפנס
הלקח מ-13 שנות אוסלו זהה לזה של המונדיאל: במקום מגננה והתקפה מתפרצת, צריך להשתלט על רחבת השוער
ככל שקבוצת כדורגל נסוגה יותר לכיוון רחבת העונשין ומגוננת על שערה, וככל שהיא מוותרת על אופציית ההכרעה ומטילה יהבה על התקפות מתפרצות, כן היא שוחקת את כושר העמידה של שחקניה. כך היא גם מחזקת את הביטחון העצמי של שחקני הקבוצה היריבה, מעניקה להם מרחב תמרון והתארגנות רחב יותר ומאפשרת להם ליטול יוזמה, להבקיע שערים ולהכריע את המשחק.
את הלקח הזה, שמאמן גרמניה למשל הפנים היטב לקראת מונדיאל 2006, ראוי ליישם גם כאן אצלנו. מיגון ודיפון החלונות ברחוב האנפה בשכונת גילה בירושלים ובניית חומות מגן בשכונה לא הפסיקו את הירי. הם הזרימו אדרנלין לוורידי הטרוריסטים הפלסטינים ואפשרו להם לשדרג את היערכותם ואת עוצמת הירי. השתלטות צה"ל והשב"כ על "רחבת העונשין" הפלסטינית בבית ג'אלה, בית לחם, שכם, ג'נין, חברון ושאר ערי יהודה ושומרון בסוף שנת 2002 - ולא החומה והגדר - הביאה להפסקת הירי בגילה ולצמצום הטרור ב-90%.
מיגון תחנות אוטובוסים, טרמפיאדות, מסעדות, בתי קפה ובתי מגורים בשדרות, אשקלון, קיבוצי הנגב המערבי - ומחר באשדוד, כפר סבא, חדרה ונתב"ג - מספק תחושת ביטחון מזויפת וקצרת טווח, אבל משחק לידי הטרור הפלסטיני.
הפיכת המיגון וההתכנסות לכיוון "רחבת העונשין הישראלית" לטקטיקה מרכזית במאבק בטרור הפלסטיני, באה במקביל לוויתור על אופציית ההכרעה. במקום להשמיד את תשתיות ויכולות הטרור, משדרת תפישת המיגון דו-קיום עם טרור הכותש חברות דמוקרטיות. הסגידה למיגון, האמונה ש"איפוק הוא עוצמה" והנכונות לשעבד את המלחמה בטרור לדעת הקהל הבינלאומית הן פועל יוצא של ההנחה כאילו "כבר ניסינו הכל" ואין פתרון צבאי לטרור. הנחה זאת נובעת מעייפות ההנהגה, ואין לה אח ורע בין המדינות הנאבקות בטרור: הודו, תאילנד, מצרים ואלג'יריה - טרור מוסלמי,טורקיה - פ.ק.ק, גרמניה - "באדר מיינהוף", איטליה - "בריגדות אדומות", צרפת - "הפעולה הישירה", סרי לנקה - "הנמרים", פרו - "הנתיב הזוהר" וכדומה.
בדיקה נאותה של תפישת המיגון - שהשתרשה מאז הסכמי אוסלו - מוכיחה שככל שמתפשט המיגון, כן גובר הטרור. תפישת המיגון מחד וה"אין פתרון צבאי" מאידך מכרסמות בכושר העמידה הישראלי, משדרגות את פוטנציאל הטרור ותעוזתו ומקדמות את מטרותיו השלביות:
1. ערעור אמון הציבור ביכולת הממשלה והצבא להעניק ביטחון אישי/לאומי.
2. התייחסות ישראל לרולטת הטרור כאילו הייתה מכת טבע.
3. כניסת ישראל למסלול של מלחמת התשה (עצימות נמוכה) שהיא "חלום רטוב" של הטרוריסט וסיוט של החברה הדמוקרטית.
4. ערעור אמונת הציבור בצדקת הדרך ואימוץ ההנחה כאילו קיימת סימטריה מוסרית ישראלית- פלסטינית, וכאילו קיים "מעגל אלימות" שישראל אשמה שווה ביצירתו.
5. הדבקת הציבור הישראלי בחיידק העייפות ותמיכתו בוויתורים סוחפים, המלבים את הטרור הפלסטיני, המונחה על-ידי תקווה לוויתורים נוספים.
6. קריסת המערכת הישראלית ונטישתה.
13 שנות טרור פלסטיני חסר תקדים - מאז אוסלו - מבהירות שאין פתרון מדיני לטרור, שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה
מוויתורים ישראלים, שהגיעה העת לשנות את שיטת המשחק; להשתלט על "רחבת העונשין" הפלסטינית ולהשיג הכרעה ברורה. במקום "התקפות מתפרצות" ומגננה, יש לעבור למתקפה שיטתית ולמניעה על-ידי עקירת תשתיות הטרור מן השורש. במקום להתכנס ל"רחבת השוער" הישראלית, יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני, כדי לשדרג את יכולות ההרתעה והמודיעין ולצמצם ב-90% את יכולות הטרור לחנך לשנאה, להסית, לגייס, להכשיר, לייצר, להבריח, לתכנן, לתמרן ולתקוף. במקום מיגון מפני ירי יש להשמיד את יכולות הירי.
האם הפעולה הצבאית בעזה תישאר בגדר "התקפה מתפרצת ממוקדת", או שמא תביא להשתלטות הקבוצה הישראלית על הרחבה הפלסטינית, במטרה למנוע את ההתשה של שחקניה, להכריע את המשחק ולהוציא את החמאס מהמשך מעגל המשחקים?