המלך הוא עירום: צ'יק צ'ק וגמרנו
רותם פלד היא בת 24 מראשל"צ, שמגיעה לחופי האי קו-פנגן בתאילנד רגע לפני שהיא מתחילה להתמסד. שם, מול הים המהפנט, היא פוגשת חבורת ישראלים, ערב מסיבת הפוּל-מוּן, הירח המלא. ובראש החבורה, המלך הבלתי מוכתר, נועם
"אין מה לספר", התחמקתי.
נועם סימן בידו למוכר אננס תאילנדי שהתהלך על החוף. בלי לשאול אותי דבר קטף מידיו של הנער שני שיפודי עץ עליהם היו נעוצים הפירות העסיסיים והגיש לי אחד.
"תודה", אמרתי, מופתעת מהמחווה הג'נטלמנית.
"ועכשיו, בתמורה, ספרי לי על עצמך", הוא חייך.
רציתי להגיד לו שלא יגזים, שהוא קנה לי אננס בעשרה באט ולא למבורגיני כסופה, אבל במקום זה, דקלמתי בקול מונוטוני, "בת עשרים וארבע מראשון לציון, מתכוונת ללמוד תואר שני בחינוך מיוחד כשאחזור ארצה, וזהו".
"רשימת הקניות שאני לוקח למכולת מעניינת יותר", גיחך.
"אתה בטח מתכוון לרשימת הקניות למכולת שאתה מכין לאחד מהמשרתים שלך", תיקנתי אותו.
"תתפלאי", הוא שוב חייך, "גם אני הולך לפעמים למכולת".
שתקתי. שיחת נימוסין חביבה לא תשנה את הרגשתי כלפיו.
"אני רואה שאת מתעניינת, אז אני אספר לך על עצמי", אמר ונגס נגיסות קטנות מהאננס שלו. גם אני אכלתי מהאננס שלי והתעלמתי ממנו בהפגנתיות. כשסיים לאכול נעץ את שיפוד העץ בחול והתחיל לספר.
"לפני שהגעתי לכאן, הייתי מנהל יצוא במפעל לחלקי חילוף מכוניות. סבא שלי הקים את המפעל הזה ובמשפחה שלי, נושמים את העסק. אבא שלי נכנס לעניינים בגיל עשרים ואחת וכך גם אני ואחי. התחלתי לעבוד במפעל שבוע אחרי שהשתחררתי מהצבא ומיד התמסרתי לגמרי. עבדתי במפעל מהבוקר עד הלילה, הייתי מגיע הביתה רק כדי להתקלח ולישון. אף פעם לא היתה לי בת זוג רצינית, הקשר עם החברים מהתיכון ומהצבא הלך והתנתק, הפסקתי לגלוש, הפסקתי אפילו להקשיב למוסיקה. הייתי מנותק מעצמי, לגמרי לא מחובר ל'אני' שלי". נועם הפסיק לדבר והביט בעיני, כמנסה לקרוא את התגובה שלי לדברים.
בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שאיבדתי את התחושה בכף יד שמאל
"תמשיך", אמרתי, שומרת על הבעה קפואה.
"בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שאיבדתי את התחושה בכף יד שמאל. זה היה מוזר, כאילו כף היד קיבלה ישות משל עצמה, המשיכה לישון ולא שמה לב שכבר בוקר וצריך לקום. ניערתי אותה, חבטתי בה, דקרתי אותה ושום דבר לא עזר. במשך שבוע רצתי מרופא לרופא וממומחה למומחה. הסבירו לי שהנימול שלי הוא, כנראה, כרוני, ויכול להצביע על בעיות רציניות. רופא אחד אמר שזה סימן לטרשת נפוצה, אחר החליט שזה נובע מבעיות בעמוד השדרה או דלקת עצבית. שלחו אותי לעשות מיליון בדיקות-דם. כל הבדיקות היו תקינות. הרופאים הודו שהם לא יודעים איך לטפל בי ושאתן לזמן לעשות את שלו. אבל אני לא יכולתי להשלים עם אזלת היד שלהם. המשכתי לנדוד בין מומחים. יום אחד, אחרי שיצאתי מן המרפאה של המומחה הרביעי או החמישי, נסעתי לחוף הילטון בתל אביב. כשהייתי בתיכון הייתי גולש שם קיצים שלמים. ישבתי על החוף והבטתי לים פתאום הופיעה על החוף זקנה שנראתה כמו מכשפה מאגדות ילדים והתיישבה לידי". נועם השתתק לרגע ולכסן אלי את מבטו. האם עכשיו הוא מנסה לקנות אותי דרך הסיפור הרגשני הזה? תהיתי, והבטתי בו בעיניים קרות.
"זה היה בוקר של אמצע השבוע, החוף היה ריק, ולמרות החזות המוזנחת והפרועה שלה היה לה מבט טוב וחכם. היא אמרה לי 'תספר לי על עצמך' בדיוק כמו שאני ביקשתי ממך, אבל בניגוד אליך, אני סיפרתי לה". נועם הסיר את מבטו ממני והביט בים. "היא הקשיבה לי וכשסיימתי אמרה שאני צריך להתייחס למקרה כמו למתנה. שהגוף שלי משדר משהו. שחוסר התחושה בכף היד, היא רק רמז למה שעלול לקרות לי אם לא אשנה את סגנון חיי מקצה אל קצה. כמה שעות אחר כך קניתי כרטיס טיסה לכיוון אחד לבנגקוק, סגרתי עניינים בארץ ובתוך שבוע הייתי כאן, בתאילנד. בשבועות הראשונים הסתובבתי בבנגקוק, בצפון תאילנד, בקו-סמוי, לומד לתפקד עם יד אחת ומשלים עם הנכות שקפצה עלי באמצע החיים. אחרי חודשיים הגעתי למסיבת 'פול מון' בקו-פנגן. המעבורת עגנה בחוף בשעות הצהריים, וברגע שירדתי ממנה, ברגע שעמדתי על החול של האי, הרגשתי דקירות משונות בכף היד. במשך אחר צהריים קצר אחד היד התחילה להפשיר, או להתעורר, או מה שזה לא יהיה, ועד הערב התחושה ביד חזרה. התאהבתי במקום ומאז אני פה".
הוא השתתק והמשיך לבהות בים.
"נשמע סיפור הזוי לחלוטין" התבוננתי בו בחוסר אמון.
"הזוי או לא הזוי, זה מה שהיה", קבע בשקט, הסתובב ושכב על הגב, פניו לשמיים.
שנה תמימה על האי הזה יכולה לגרום לבן אדם לאבד קשר עם המציאות ולהמציא לעצמו היסטוריה, חשבתי, אבל נועם לא היה רחפן טיפוסי. היתה בו כריזמה אמיתית, הוא הצליח לרתק אליו קבוצה גדולה של אנשים ולבסס מעמד איתן, הוא היה פיקח, משכיל... והוא נראה ממש לא רע, אמרתי לעצמי, לא בדיוק המודל שלי לגבר המושלם, אבל בכל זאת... אז למי אכפת אם הוא משקר או לא? שכבתי גם אני על הגב מוותרת על ההחלטה החסודה שלא לתת לו לבחון את גופי.
"בן כמה אתה?"
"הגיל הביולוגי שלי באמת משנה? את צריכה לשאול אותי בן כמה אני מרגיש".
התשובה המתחכמת הזכירה לי שעם כל היתרונות שזה עתה סיימתי למנות, בסופו של דבר אני מנהלת שיחה עם בחור עם יומרה פילוסופית שאין לה כיסוי, מתחכם ובלתי נסבל.
"אם אתה מנסה לגרור אותי לדיון על הפילוסופיה של הגיל, חבל על הזמן שלך", נשפתי בבוז.
"למה את כזאת אנטי?" הוא חייך. "נסי להיפתח לדברים חדשים".
"גם אני הגעתי לתאילנד כדי למצוא שקט ושלווה, לקחת פסק זמן ממירוץ החיים לפני שאני נכנסת לשגרה של המשך לימודים, עבודה, חתונה וילדים", הטחתי, "אבל בניגוד אליך אני לא באתי לכאן לחפש הארה, להיפתח לדברים חדשים או להכיר חברים".
"את נורא משעממת", קבע באכזבה.
"אף אחד לא ביקש ממך לארח לי חברה".
עזוב, אתה ממש לא הטיפוס שלי, חפש מישהי אחרת לפלרטט איתה
נועם התרומם, סקר במבטו את גופי ואז רכן אלי ולחש, "רותם, האמת היא שאת מעניינת אותי מרגע שהגעת לאי".
הבטתי בו מופתעת, אבל אחרי רגע פרצתי בצחוק. "עזוב, אתה ממש לא הטיפוס שלי, חפש לך מישהי אחרת לפלרטט איתה".
הוא הביט בי במבט רציני. "אמרתי שאת נראית לי בן אדם מעניין, לא התכוונתי להתחיל איתך. אל תדאגי לי, בתחום הזה אני שבע. דווקא החברה שלך, מיכל, עושה לי את זה הרבה יותר ממך, אני אוהב שיש מה לתפוס".
"או, מצטערת", מלמלתי במבוכה מרגישה את לחיי מאדימות. "כנראה שלא הבנתי אותך נכון..."
שלפתי את משקפי השמש שלי מהתיק ועצמתי את עיני. תחושת עלבון טיפסה במעלה גרוני. אפילו כשהדובר הוא נועם המעצבן, לא נעים לשמוע שהחברה הדהויה שלך מושכת יותר ממך. קיוויתי שיילך, שישאיר אותי לבד על החוף, ובכל זאת, ביני לבין עצמי הייתי מוכרחה להודות שבשיחה בארבע עיניים הוא הרבה נחמד. הרבה יותר נחמד ממה שהיה כשמלך על קבוצה שלמה.
פקחתי את עיני והצצתי בו. הוא שכב על החול לבוש בבגד ים קטנטן, גופו מוצק, מותניו עבות מעט, רומזות על נטייה קלה להשמנה, קומתו ממוצעת, עורו שזוף באופן מושלם, כפי שרק עור שנחשף לשמש מדי יום יכול להיראות. שיערו הבהיר, החלק, ירד לכתפיו ומשקפי שמש כהים הסתירו את עיניו הבהירות, המלוכסנות מעט.
החזרתי את מבטי קדימה. הקירבה אל גוף גברי חשוף, עוררה בי תחושות נשכחות. מאז שעזבתי את הארץ, לא הרגשתי מגע של גבר או גוף חסון צמוד לשלי. סטוצים לא היו חלק מהתוכנית שלי במזרח והעובדה שהפרטנרית שלי למסע הייתה רחוקה מלהיות חתלתולת מין, הקלה עלי את ההתנזרות. אבל באותו רגע, כשאני שוכבת לצדו של נועם, הרגשתי שאווירת החופש, הים הכחול, החול הנעים והגופות העירומים כמעט לחלוטין מסביבי, הציתו בי תשוקה רדומה.
יד גברית, עדינה ובטוחה טיפסה על הרגל שלי וליטפה ברוך את העור החלק. האם מלך האי שלנו קורא מחשבות? ומה קרה למשיכה שלו לנשים מלאות דווקא?
"את ישנה?" לחש.
עצמתי את עיני בחוזקה.
הוא המשיך ללטף את רגלי בעדינות אין קץ. בתנועות רכות חרש כל חלקה טובה. מתחיל מהקרסול ומטפס לאט-לאט למעלה, מגיע עד קו בגד הים שלי ואז שב ויורד אל הברך, בתנועות מעגליות.
נשמתי עמוק, מנסה להבליע אנחה ומתחתי את גופי, מתמכרת למגע המחשמל.
הוא משך את עצמו קרוב יותר אלי והחל ללטף את הבטן שלי, נע מעלה ומטה בין פיסות הבד האדום. קימרתי את גופי. רציתי לצעוק לו שיתעלם מהבד הטיפשי, שיניח לאצבעות שלו לחצות את הגבול שסימן הביקיני האדום.
"בואי אלי הביתה", לחש, מרפרף בשפתיו על אוזני.
בלי לומר מילה התרוממתי ממקומי, דחפתי את המגבת לתיק ופסעתי אחריו לכיוון בקתת העץ שהיתה ביתו.
אז כך נראה מקדש האהבה של המלך
מתקני קטורת קטנים ונרות רבים היו פזורים בחדר, מונחים על הרצפה, על המדף הרעוע, על אדן החלון, מקיפים את המזרון הגדול שעל הרצפה. נועם הוביל אותי אל המזרון המהוה ואני צנחתי עליו.
אז כך נראה מקדש האהבה של המלך, הרהרתי כשנועם פשט מהר את בגדיו. מזרון ישן, חדר חשוך מלא נרות, ותו לא...
נועם לא טרח להדליק לכבודי אפילו נר אחד, ובלי גינונים מיותרים נשכב מעלי, פישק את רגלי ובבת אחת חדר עמוק אל תוכי.
בתוך שניות, לפני שהספקתי להבין מה קורה הוא גמר, פלט אנחה קולנית והשתרע לצדי.
סקס עם המלך, חשבתי בתימהון, מהיר מברק ורועש יותר מרעם.
חלפו דקות אחדות. דבר לא קרה. נועם שכב לצדי ובהה בתקרה.
הייתי נבוכה, מבולבלת ומושפלת. התרוממתי בכבדות, לבשתי על גופי העירום את השמלה, תחבתי את בגד הים שלי לתיק וברחתי החוצה.
נועם לא טרח לקרוא לי לשוב. נדמה לי שהוא אפילו לא הביט בי.
מתוך הספר "פוּל מוּן", מאת גלית אלדר (הוצאת ספרית מעריב)
לפנייה לכתב/ת 
