איך היא עושה את זה?
רגע לפני שהתערוכה "שדות" נסגרת, מתפנה מיכל רובנר לנסות ולהבין את ההצלחה חסרת התקדים שלה – לא פחות מ-60 אלף איש ביקרו במוזיאון בגללה. "מול אלה שמתלהבים מהטכנולוגיה, יש הרבה אחרים שאומרים: 'נגעת לי בעומק'"
יותר מ-60 אלף בני אדם גדשו את מוזיאון תל אביב כדי לראות את התערוכה רבת ההיקף של מיכל רובנר. כבר שנים רבות, אם בכלל, שמוזיאון תל אביב לא זכה להתעניינות גדולה כל כך. לאור המספרים חסרי התקדים החליטה ההנהלה להאריך את זמן התצוגה. רובנר היא אמנית ישראלית שפועלת בניו יורק קרוב לעשרים שנה. יש לה בית גם בישראל, היא מגיעה לכאן לעתים תכופות, אבל הסטודיו שלה נמצא בניו יורק ושדה הפעילות האמנותית שלה חובק עולם, פחות או יותר. לפני שלוש שנים ייצגה את ישראל בביתן הישראלי בביאנלה של ונציה, הזדמנות שאמנים רבים היו שמחים לזכות בה, בין השאר בגלל הגיבוי הכספי הממסדי שמתלווה לפרויקט. הבחירה ברובנר לייצג את ישראל, למרות שאינה מתגוררת כאן, עוררה הרבה תרעומת וזו לא נשכחה במהרה. אבל כל זה לא מפריע למשפחות שלמות, שרובן ודאי אינן רגילות בכך, לגדוש את חלליו של מוזיאון תל אביב בהמוניהן.
מתוך התערוכה. כ-60 אלף כבר ביקרו
הצלחה מהסוג המסוים הזה היא התנסות חדשה בשביל רובנר: "אני רגילה לקבל הערכה במדדים של עולם האמנות. פתאום, כאן, זה נהיה ה'עם'. שם אני לא פוגשת בקהל שלי. כאן מגיעות קבוצות של חיילים, תלמידי בתי-ספר. מוטי (עומר, האוצר) אמר לי: 'את נכנסת למערך החינוך של הדור'. בדרך כלל אני רגילה לסוג של דיסטנס. כאן פונים אלי. מורים עלי באצבע. את צריכה לראות אותי הולכת בדרך למוזיאון. אנשים עוצרים אותי ורוצים הסבר. אני אומרת להם: 'זה בשבילכם, לפרשנות שלכם', אבל הם רוצים מלים. זה קשור גם בחום של האנשים כאן. מה שבטוח, אם לא היו אוהבים את העבודה שלי, לא הייתי יכולה לפספס את זה".
חוזרת אל השנים הראשונות
העבודה של מיכל רובנר מבוססת על צילום וידאו שעבר עיבוד. היא כוללת מספר גדול של חללי תצוגה. חלק גדול מהתערוכה מכיל גרסאות שונות של דמויות אדם קטנות, מאורגנות בקבוצות או בשורות, שתנועתן חוזרת על עצמה ומשתכפלת שוב ושוב. הן מוקרנות אל מלוא ארבעת קירות חדר בעבודה 'שארית הזמן', אל עיגולים שקופים בדמות צלחות פטרי (תרבית), בארגזי תצוגה שקופים אל אבנים ואל אובייקטים אחרים שבאים לייצג זיכרון, היסטוריה, ארכיאולוגיה. בחלל התערוכה מתהלכים אנשים בשר ודם, גוחנים בהתפעלות אל אובייקט דמוי חרס עתיק, שבני דמותם הזעירים מהלכים על גביו, או משתאים מול להבה עצומה של נפט בוער שצולמה בקזחסטן, בעבודה 'שדות', ושואלים זה את זה: 'איך היא עשתה את זה?', כמו לנוכח מופע קסמים מרהיב. נראה שרבים מהמבקרים בתערוכה ממעטים לשאול את עצמם על מה בעצם מדובר כאן. במקום זה הם נשבים בקסמי הטכנולוגיה ומאמינים שהם התכלית. ההיבט הבעייתי הזה עולה מחדש בכל דיון בעבודות של מיכל רובנר. כדי להסביר היא חוזרת אל השנים הראשונות.
"המקור לניסוח של דמויות אדם קטנות ורחוקות היה צילומי סטילס ממסך הטלוויזיה, בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. ב-1987 היה לי כבר סטודיו בניו יורק. רציתי לשנות את החיים שלי – היתה לי הרגשה שאני צריכה להתרחק כדי לשנות אותם. בדרך כלל כשרוצים לראות יותר טוב – מתקרבים. אצלי זה להיפך – אני צריכה להתרחק. ואז פרצה מלחמת המפרץ והתחילו לשדר את צילומי המלחמה. מרוב דאגה החלטתי לא לצאת מהבית. ישבתי בסלון וצילמתי את המלחמה מהמסך. כשפרשתי את העבודות על הרצפה, פתאום זה הפך לפרויקט והתחיל לעניין אותי יותר מהמלחמה. זה שלב מסוכן. עולה כאן שאלה אתית, אבל אני החלטתי להפוך את זה לקרב הפרטי שלי ולעשות מהחומרים האלה משהו שיחולל טוב. כשהסתיימה המלחמה קניתי לי את מצלמת הווידאו הראשונה, עם העדשה הארוכה ביותר שיכולתי למצוא, ונסעתי לים המלח. עם הזיכרון של הדמויות שצילמתי מהמסך, נסעתי לצלם דמויות אדם במקום שהיה הכי אהוב עלי, הכי שקט, טוטאלי, מינימליסטי. עבדתי עם מצלמת הווידאו כדי להוציא מזה סטילס. זאת היתה עבודה קשה מאוד. אבל שם התחיל המעבר לווידאו.
"היה לי חשוב להגיד משהו על המלחמה. הדרך שלי היתה לייצר דימויים מינימליסטיים. להוציא מהתמונה כל פרט לא הכרחי. אמנות זה סוג של תקשורת. אנשים הגיעו למצב שהם רואים דברים מחרידים בטלוויזיה, אוכלים ומביטים בכפרים מופצצים בעיראק. אני שותה את כוס התה שלי, בודקת אם יש לימון או לא. יש משהו במכניזם של האדם. אחרת הוא לא יכול היה לשרוד. ומגיע שלב של קהות חושים שבו הצופה היושב בבית הוא בעצם שותף פסיבי.
"היה לי חשוב להגיד משהו על המלחמה"
"כשאני נותנת להם תמונה יפה ממוסגרת, עם דמויות קטנות של שני אנשים, האחד מרים ידיים והשני מתכופף, זה נראה בהתחלה כמו משחק מחשב וזה ורוד ובאמת יפה. כמו אנשים על הירח. אבל אולי ההוא מתכופף כי השני עומד לירות בו? מישהו יכול להתפעל מהיופי, לקנות את העבודה ואז להביט שוב ולשאול: 'רגע, מה קורה כאן?'. אצל מי שאינטליגנטי זה ימשיך לעבוד. מול אלה שמתלהבים מהטכנולוגיה, יש הרבה אחרים שאומרים: נגעת לי בעומק". ואכן, רפרוף על פני תגובות צופים באינטרנט חושף מנעד עצום של רגשות המופנים לרובנר וליצירתה – מהתפעמות ונשימה עצורה ועד לאיבה גלויה ממש.
נשארה עם המטושטש
מיכל רובנר סיימה את לימודיה במחלקה לצילום בבצלאל ב-1985. גם כצלמת סטילס העדיפה להתרחק מהקונקרטי אל דימויים מופשטים ועמומים. בניו יורק עברה לעבוד עם נגטיבים של חברת פולארויד, שמטבעם משבשים את הדמות ובסופו של דבר הגיעה אל הווידאו. בשנים בהן חבריה לספסל שקעו במלחמות קיום, היא כבר היתה בחוץ, שותפה בכתיבה ובהפקת סרטים דוקומנטריים יחד עם רוברט פרנק. אפשר היה לצפות שמשם תיפתח קריירה דוקומנטרית ובכל זאת היא נשארה עם המטושטש, המורחק והמינימליסטי.
למה, בעצם, עזבת והפלגת לגלקסיה?
"גם הגלקסיה היא חיבור קונקרטי. שדות הנפט בקזחסטאן הם דבר אקטואלי לגמרי. הלכתי לשם כמו שהולכים אנשים שמתעסקים בעניין אקולוגי. נפט הוא עניין מאוד ממשי שקורה בעולם. ובאותו זמן זה גם אייטם מיתולוגי. פעם ישבתי בפגישה מול אוצר בריטי בגלריה טייט בלונדון והוא אמר לי: 'כל זה מאוד יפה, אבל תגידי לי, למה זה לא בפוקוס?' השבתי לו שזה לא שאני לא ממקדת, אני רק ממקדת אל משהו אחר. יש אצל אנשים נטייה לאסוף כמה שיותר אינפורמציה כדי לחוות משהו. כשבעצם את החוויה, את הדבר עצמו, אפשר לצייר בשלושה קווים. אני לא מעמעמת את הדימוי, אלא נשארת רק עם ההכרחי".
האנשים שאת מקרינה קטנים, חסרי ערך, נידונים לחזור שוב ושוב על אותו צעד קטן. בודריאר ראה את העבודה בביאנלה בוונציה ואמר: "צורות שנראות כמו תאי זרע... מעין ביולוגיה מפלצתית.... תיאטרון אכזריות ביולוגי".
"כל תגובה מקובלת עלי. בודריאר הוא איש שאני מעריצה את הכתיבה ואת החשיבה שלו. הוא בא לפתיחה של התערוכה שלי בז'ה-דה-פום בפריז ונדלק, למרות שהוא כבר שונא אמנות. אני לא סוגרת את העבודה למשמעות אחת. הצופה לא יכול לראות בה את המציאות, אלא דרך ההוויה שלו. האנשים האלה לא חסרי ערך, הם מרגשים. כן, יש חזרות ואוטומטיות בחיים התרבותיים שלנו. הצופה יכול להביט ולבחור אם הוא רוצה את זה או לא. אני לא רוצה להיכנס לפרשנות מילולית לעבודה. אני מציעה לצופה תהליך חווייתי, רגשי. כשזה ספציפי, זה כבר לא נוגע אליך. כששומעים בחדשות על אירוע בדיזינגוף ולא היית שם, אתה אומר 'זה לא אני', ופוטר את זה. כשזה לא ספציפי, כאילו לא אישי – בעיני זה הכי אישי".
יש משהו נוגע ללב במיכל רובנר. היא קטנה, כמעט בת חמישים ונראית כמו ילדה. מי שלא מכיר אותה לא יכול להעלות בדעתו שאדם כל כך קטן עומד מאחורי כל הפקות הענק שהיא מייצרת. עבודות הווידאו שלה מערבות טכנולוגיות גבוהות ומאמץ ייצור אדיר: קבוצות של אנשי מקצוע מתחומים שונים שפועלים בו זמנית במקומות שונים בעולם, החל במהנדסים ובטכנאי מחשבים וכלה בבנאים וביצרני תיבות תצוגה ומסכי ענק. ולא הזכרנו מכונה משומנת של יחסי ציבור. אלה דברים שהיא ממעטת לדבר עליהם, אבל הם נמצאים ברקע, כחלק מסדר היום שלדבריה יהיה שייך מעכשיו לגלריה הניו-יורקית המאוד נחשבת שמייצגת אותה, פייס-ווילדנסטין.
ערב סגירת התערוכה בישראל כבר עובדים על פרויקט לבית האופנה שאנל, הקרנת ענק על קיר בגובה מספר קומות של בניין החברה בטוקיו, בדומה לפרויקט שהופק בהונג קונג. בספטמבר תוצג עבודה אחרת שלה במסגרת אירועי 65 שנה לטבח בבאבי-יאר, קייב. בין אופנת שאנל לבאבי-יאר, המון כסף מעורב כאן. מעבר לדימיון של עולם האמנות המקומי.
בניגוד לחמימות שהקהל מפגין, היחסים בין רובנר לאמנות המקומית די מנוכרים. היא מציינת שמות של חברים שיש לה כאן: ציבי גבע, בוקי שוורץ ומשה גרשוני, שאהוב עליה מאוד, אבל אחרים מגלים אדישות ומתייחסים אל התצוגה במוזיאון כאל קיטש סנטימנטלי שמושך ומרשים במבט הראשון. לא נראה שלמיכל רובנר זה באמת איכפת. למרות שלהציג בבית זה תמיד מרגש, היא כבר השיגה לעצמה, בעמל ויזע של שנים, מושב די מכובד בפנתיאון האמנות העכשווית ועבודותיה נמצאות באוספים הנחשבים יותר בעולם.
איך נראים החיים שלך?
"בערך כל מה שאני עושה קשור בעבודה שלי. אני כמו מישהו שמגויס למשימה מתמשכת כבר הרבה שנים. ואני מרגישה את זה. אני לא נותנת לעצמי הרבה זמן חופשי. תמיד אני מרגישה שיש לי עבודה לעשות, שהיא חשובה ואני צריכה לתת לה כל מה שאני יכולה. אני גם קצת בנאדם, אבל סדר העדיפויות שלי מאוד ברור לי. אם אני באמצע פרויקט, הסיכוי שאשב בבית קפה או אלך לסרט מאוד קלוש. גם לא תהיה לי עם זה בעיה. זה מגיע למצבים מאוד קיצוניים, לתקופות שבהן אני כמו צוללת".
וזוגיות?
"לא מעסיק אותי אם יש לי מישהו, או לא. אם יש וזה טוב, אז זה מהמם. לפעמים זה בא, זה הולך, אבל אני ממש לא מוכרחה שזה יקרה. חשוב לי שתכתבי את זה. שנשים יבינו שלא מוכרחים. אני מרגישה עולם מלא. מין משק אוטרקי כזה".
אין רגעים שאת רוצה להיכנס מתחת למזרון?
"לא. אני רוצה לעשות עוד ועוד. לפעמים הגוף שלי עייף. גם הנפש יכולה להתעייף בגלל סביבה אנושית: מישהו מעיר משהו לא נעים. זה יכול להוריד. בדרך כלל אני מספיק עסוקה וזה מאפשר לי להתגבר".
לפנייה לכתב/ת 
