כמה חלמנו לצאת משם
האמנו שהשארנו את הרע מאחור, שזו הייתה המלחמה האחרונה. שכחנו איפה אנחנו חיים
חשבנו, האמנו, רצינו להאמין שיצאנו משם. יצאנו משם והשארנו את הגרוע מאחורינו. בעיני רוחנו ראינו את ישראל מתכנסת חזרה לגבולותיה, צעד אחר צעד. חזקה מאי פעם, בטוחה בעצמה מאי פעם, משגשגת ומחוזרת מאי פעם. הסתכלנו אחורה בלא עצב; די היה לנו בשישים שנים של מלחמות, גדולות כקטנות. חשבנו שהפעם נוכל באמת לתלות על הדלת את השלט: המלחמה נגמרה. המלחמה האחרונה נגמרה. שכחנו שבמרחב בו אנו חיים, הכינוי "מלחמה אחרונה" הוא תמיד שם זמני: האחרונה נגמרת והבאה אחריה מתחילה. הנה היא שוב מחכה איתנו, כפי שניבא לפני ארבעים שנה המחזאי חנוך לוין, בחדר הלידה. כבר בחדר הלידה. נגמרו האשליות. העבר חוזר. אנחנו מתעוררים לתוך סרט מלחמה ישן, המוקרן מחדש. את סופו כולנו זוכרים ויודעים. רק שזה לא סרט, זו המציאות. הרוגים, פצועים. המלחמה שאף פעם לא די לה היא עכשיו במקום הזה.
כמה פעמים בחיי מדינת ישראל הפצצנו את שדה התעופה של ביירות? את שדה התעופה של דהנייה? את "יעדי התשתית" בלבנון ובעזה? מאות? אלפים? פעמים אינספור יצאו מטוסינו ללמד לקח את ממשלת לבנון, כדי שזו "תיקח את העניינים בידיים" ו"תשתלט על דרום לבנון" ו"תפרק מנשקו" - את פתח, בשנות השבעים ואת ארגון חיזבאללה בשנות התשעים. היא לא עשתה זאת, לא אז ולא היום. פעמים אינספור חצו שרשראות הטנקים שלנו את רצועת עזה וביתרו ופיצלו אותה כך ואחרת, כדי שהתושבים יסבלו עד שיקיאו מתוכם את הטרוריסטים ויבערו את קניהם. הם לא עשו זאת, לא אז ולא היום. פעמים אינספור נתנו מנהיגינו את הפקודה לפעולת התגמול הגדולה והמוחצת, פעולה שעוד לא הייתה כמותה, שתרעיד את אמות הסיפים, שאחריה יזחל אלינו האויב על ארבע, מוכה וחבול, ויתחנן לשלום בתנאים שלנו ושלנו בלבד. הוא לא בא אז, הוא לא יבוא היום. וגם השלום לא בא, אף שהיינו קרובים אליו פעמים כה רבות. במרחק של נשימה, במרחק של נגיעה. הוא שוב חומק, משאיר אחריו הריסות, תקוות שנתבדו. ייאוש. הפעם יותר ייאוש.
וברחוב שלי, וברחוב של כולנו, שואלים: איפה שרון? איפה שרון כשצריכים אותו? אריאל שרון שנא את השגרתי, את המובן מאליו, את המתבקש מעצמו, את הרפלקס המותנה. את קופסת התגובות המוכנה. כמו בן-גוריון, בגין ורבין לפניו, שרון שבר מוסכמות ושבר הרגלים. חיפש והמציא פתרונות שלא חשבנו עליהם קודם. אפשר שלא היה משלים מלכתחילה עם הפיכתה של הרשות הפלסטינית למדינת חמאס ואפשר שהיה חוצה את הקווים ומגיע להסדר דווקא עם החמאס. אפשר שהיה מנחית צבא בדרום לבנון כדי שישמיד עד היסוד את מאגרי הנשק של חיזבאללה, ואפשר גם שהיה מטריח את עצמו לסנט פטרבורג, לוועידת פסגה של ראשי המעצמות הגדולות המתקיימת שם בסוף השבוע, דופק על השולחן ודורש התערבות כלל-עולמית מיידית לפירוק חיזבאללה.
מבחינתה של ישראל, זו פסגת החלשים: בוש בתחתית הפופולאריות שלו, בלייר רדוף שערוריות פוליטיות-כספיות, שיראק מודח בפועל מהנהגת מפלגתו. רק פוטין הרוסי אוחז חזק במושכות שלטונו. אפשר ששרון היה מחפש את המשענת אצל פוטין דווקא. באמת, איננו יודעים מה הוא היה עושה או הכיצד היה מונע את הגעתה של ישראל עד הלום. אבל אצל שרון, כמו אצל בגין ורבין לפניו, כל האופציות היו פתוחות. הוא לא היה צריך להוכיח את אמינותו ולא את הימצאותו בעמדה של כוח; הוא היה "מר כוח" ו"מר אמינות".
"השלום הוא משימת חיי", אמר שרון בנאום שנשא בסתיו שעבר בעצרת האומות המאוחדות בניו-יורק. נאום ענק, בדיעבד אחרון נאומיו. ירושתו ומורשתו. אני רואה את הנאום הזה מול עיניי כל שעות היום. הגדלתיו והפכתיו לכרזה, התלויה על קיר חדר עבודתי בעיתון. נשקפים ממנה פני אדם מבוגר לבן שיער, המרים את מבטו אל איזו נקודה במרחבי העתיד, שרק הוא רואה אותה. נקודת השלום שאינה מתגלית לנו, המתבוננים בו והמקשיבים לו. באותו נאום נתן שרון גט כריתות לגלגול הקודם של חייו הסוערים, כבכיר הניצים. הוא הושיט את ידיו אל הפלסטינים כפי שלא עשה מעולם. הוא הכיר בזכויותיהם, במאווייהם, באנושיותם."השלום הוא משימת חיי", הצהיר, ובכך התווה את דרכו כראש המדינה לשנים הבאות. העולם הקשיב וגם האמין לו. איש לא העז שלא להאמין לשרון.
אבל שרון לא השלים את המשימה. שבץ ועוד שבץ יכלו לו. בימים קשים אלו, בהסתכלי על קרני השמש השוזפות את הכרזה עם פני שרון ודבריו, אני שואל את עצמי, להיכן מיטלטלת כעת רוחו המיוסרת? להיכן מיטלטלים אנחנו? חשבנו, האמנו, רצינו להאמין שיצאנו מ"שם". שיצאנו והשארנו את הגרוע מאחורינו. מסתבר שלא. לא יצאנו משם, ואפשר שלא נצא עד שילבינו גם שערות ילדינו, כפי שהלבינו שערותיו של שרון. והלוואי שאטעה.
עוד בבלוג: הפרויקט הציוני בסכנה
לפנייה לכתב/ת 
