שמואל הספרי

- להצחיק קהל זאת משימה קשה מאוד וחשובה מאוד. בדיוק על זה מסופר שאדם פגש את אליהו הנביא בשוק בירושלים, וביקש ממנו שיראה לו מישהו שיש לו מקום בעולם הבא. אליהו הצביע על שני לוליינים ואמר, "הנה, שני אלה". למה? כי הם עשו לאחרים טוב על הנשמה.

- חדר העבודה הוא לא מקום נחמד כשיש לך שם ומעמד. הלבטים מתחילים לכרסם, ואתה תוהה איך לכתוב משהו כמו המחזה הקודם שהצליח, אבל לא אותו דבר, ומה לעשות אם הקודם לא הצליח ואולי איבדת את הכיוון. לכן אני משתדל להגיע למצב תודעה אחר כשאני כותב, ולעשות את זה דווקא כשאני מאוד עייף ואין לי עכבות.

- לאנשים כמוני, שעובדים בבית, היציאה ממנו היא חוויה מרתקת. אני חוזר הביתה אחרי יום בחוץ ומשתאה לנוכח ההמצאה הגאונית הזאת, שמפגישה אותי עם אחרים.

- פעם חשבתי שדעתם של אנשים משתנה ב-180 מעלות אחרי שצפו בהצגה. במציאות זה להפך: בגלל הכוח הגדול של התיאטרון, אנשים צופים במחזה שתוקן בו איזשהו עוול, מרגישים שהעבודה נעשתה עבורם וממשיכים הלאה בחייהם.

- ליוצר תמיד נדמה שהניואנסים הכי קטנים הם הרים בעלי משמעות ענקית. השחקן משוכנע שהקטעים שבהם הוא משתתף הם הדבר החשוב ביותר, ואילו הקהל חושב שזה בלבול מוח שהיה אפשר לסיים לפני חצי שעה.

- יש מצבים שאתה צריך לתת חופש לדברים שאתה יוצר. לשבת בצד, לחייך ולא להפריע. זה השלב שאתה צריך להתייחס אליהם כמו אל ילד שלך, להתבונן וליהנות בלי שיעלה בך הצורך לצעוק "זה שלי, זה אני". השיר "חורף 73'" הוא דוגמה מצוינת: הצנעתי את העובדה שכתבתי אותו, כי אני מזוהה פוליטית, ומקץ כמה חודשים לא היה אדם שלא הכיר אותו.

- ניהול היא מלאכה נוראה וכפוית טובה, שגורמת לאנשים לשנוא אותך. שנה ישבתי על כיסא מנהל תיאטרון הקאמרי, ואחת הסיבות שבגללן ברחתי היתה הגילוי של תהומות אפלים באנשים שחשבתי שהם נהדרים. הסתכלתי על החבורה הזאת ופתאום הם נראו לי בקטנותם: צייקנים, פחדנים, מלחכי פנכה ומלקקי תחת.

- תעודה זה טוב למקצוע הרפואה. במשחק מעניין אותי איך האדם שעומד מולי מתנהל באודישן. אם מירי בוהדנה מביאה את הסחורה, מה כל כך נורא? יש למישהו בעיה עם זה שקושניר או דטנר לא למדו בבית צבי?

- שמישהו יסביר לי מה ההבדל בין ירדנה ארזי לנינט טייב. אני שומע את התגובות המתנשאות, משלמה ארצי ועד חווה אלברשטיין, שמעמידות את "כוכב נולד" מול הכוכבות בתקופתם - ואני לא מבין את החוצפה. מה ההבדל בין נער שבא לאודישנים ללהקת הנח"ל, ומרגע שהוא מתקבל עומדת מאחוריו מערכת ממסדית מטורפת שמאדירה את שמו והופכת אותו לסופרסטאר - לעומת "כוכב נולד", שמאתרת כישרונות ומנסה להביא אותם לקדמת הבמה?

- מעצבי דעת הקהל הפכו את עצמם למחזיקי החותם. מדובר בשמרנות קפואה ומנג'סת, עצלות, זקנה וקפיאה מוחית. השאלה המהותית היא מי שואל אותם בכלל, ומי הם שיחליטו.

- אני תמיד חושד במי שמדייק בפרטים שאולי הוא לא עושה את זה בשביל העניין עצמו, אלא כדי לעשות רושם. זה כמובן נובע מתוך הידיעה שאילו אני הייתי נוהג כך, זה היה רק בשביל לעשות רושם.

- אחד הסימנים המובהקים לטיפשות הוא אדם שמשתמש במברג גדול מאוד כדי להבריג בורג קטן. טיפש הוא מי שלא קשור לסביבה, שלא מבין דבר מתוך דבר, שהמילים שלו בעלות נפח הרבה יותר גדול ממה שהן צריכות להיות.

- נעים יותר לעבוד עם נשים. הייתי יכול לדבר על ענייני אגו, אבל זה פשוט הרבה יותר נוח. אני, באופן אישי, מתנהג הרבה יותר טוב מול נשים בעבודה. כל מיני חספוסים לא קיימים, קרבות תיישים מודעים ולא מודעים נעלמים. בעיקר כשמדובר בנשים חכמות, דעתניות ובעלות חוש הומור. אשתי, ברוך השם, לא מתביישת לומר את מה שיש לה ולא חוסכת חדות.

- מבחן הזוגיות הגדול הוא שיפוץ משותף. כשמתחתנים לא מכירים כל כך טוב, וההחלטות הן החלטות הורמונים: בוא נקנה את הדירה ונלך הביתה להזדיין. אחרי שנים ארוכות, כשבונים או משפצים יחד, כל המשקעים, הטינות, ההיסטוריה המשותפת, הרצונות, הטעם השונה והחשבונות צפים ועולים על פני השטח. אם היחסים טובים מתגבש צוות, ואם לא זה נגמר ברע.

- מה שמחזיק זוגיות הוא החיים כמאבק בלתי פוסק על תשומת לב ועל זכויות, העובדה שבני זוג לא מתעצלים לריב על הדבר הקטן ביותר כאילו זה יומם הראשון ביחד, והעובדה שאין ביניהם אדישות לעולם.

- אלוהים? לא ברור לי איך הכל נברא, אם היתה כוונה או לא. אני לא יודע מה להגיד עליו או אם הוא ישנו, ואני לא מצפה ממנו לכלום. מימיו בדמות עגל ועד ימינו, כשהוא נראה כמו הגדלה של עובדיה יוסף, הוא עבר הרבה. אני לא מבין מה קוסם בו.

- זעקתו של מלפפון הבלדי נוגעת לליבי בדיוק כמו זעקתו של הטלה. אני אוכל הכל, למעט מה שהולך על שתיים בלי כנפיים. הסינים אומרים שהם אוכלים כל מה שהגב שלו פונה לשמיים, ואני מזדהה איתם באופן מוחלט. הדבר היחיד שאני לא אוכל זה חזיר. מראשית ההיסטוריה שלנו, בכל המדרשים והסיפורים, החזיר נחשב למשוקץ בחיות, ולא ברור לי למה. בכל מקרה, זה הדבר היחיד שלא יבוא אל פי.

שמואל הספרי כתב כ-20 מחזות, ביניהם "החילוני האחרון", "נוצות", הטרילוגיה "קידוש", "חמץ" ו"שבעה". בימים אלה הוא שוקד על החלק השלישי בטרילוגיה "בני אפרים", שחלקיה הראשונים היו "אישה, בעל, בית" ו"מילאנו"