לא לקרוע להם את הצורה

תכלית המבצע בלבנון איננה הכאה בחיזבאללה לשמו. מטרות הלחימה, כפי שהוגדרו על-ידי הממשלה, הן סילוק חיזבאללה מגדר הצפון, החלפת שבויים ופריסת כוח חלופי בדרום בדמות אנשי האו"ם או אחרים, כאשר צבא לבנון מממש את הריבונות הלבנונית בחבל ארץ זה. על מנת שמטרות אלו ימומשו, יש צורך במעבר ממהלך צבאי למהלך מדיני.

לשם כך צריך להתערב האיחוד האירופי - או חלקים ממנו, דוגמת איטליה או צרפת, שלהן קשרים היסטוריים ארוכים עם לבנון - ולשם כך דרושה התערבות אמריקנית רמת דרג, דוגמת קונדוליזה רייס, שתחל במאמצי תיווך. במקביל, יש צורך במיתון הלחץ הצבאי על חיזבאללה, כדי שלא ייצא מושפל לחלוטין, כך שעדיין יהיה לו מה להפסיד באין הסדר. ממשלת ישראל צריכה להציע לפיכך למתווכים הללו הצעות שאי-אפשר יהיה לסרב להן, דוגמת הפסקת אש כללית ותחילת שיחות אינטנסיביות על כל הנושאים הללו.

יתכן גם ובין היתר, ניאלץ להסכים לנוכחות חיזבאללה באזור בקעת הלבנון. בתמורה לכך עלינו לדרוש פיקוח הדוק של גורמים בינלאומיים ולבנוניים על ארסנל התחמושת העתידי של חיזבאללה, כדי לוודא שלא חזרנו לנקודת המוצא ושהמבצע לא היה לשווא.

מעבר למטרות הנקודתיות, גם מן הבחינה האסטרטגית הרחבה, קו מדיני יצטרך להחליף את זה הצבאי: אסטרטגיית הכניסה

 ללחימה של ישראל הייתה די ברורה - לחץ על ממשלת לבנון כדי שתממש את החלטת האו"ם 1559, הדורשת לפרק את חיזבאללה מנשקו בדרום, פגיעה חריפה בחיזבאללה וסיכול איום הטילים על יישובי ישראל. על-ידי שימוש בכוח צבאי בלבד, ניתן ליישם את האסטרטגיה הזאת רק באופן חלקי. ההחלטה על שימוש בהפצצות מהאוויר, מהים ומהיבשה, ללא הכנסת כוחות יבשתיים, אשר פירושה לחץ מאסיבי, ללא אבידות גדולות יחסית, היא החלטה נכונה, אך גם מונעת יכולת הכרעה צבאית קרקעית שתלך עד הסוף.

לכן, אסטרטגיית היציאה חייבת לבסס את החלפת המהלכים הצבאיים במהלכים מדיניים, כאשר האויב "חטף מספיק" - אך לא יותר מדי, והוא מבודד בזירה הערבית והבינלאומית. מהלך כזה אולי לא מתיישב עם תפיסת ה"זבנג וגמרנו" ו"הגיע הזמן לקרוע לנסראללה את הצורה", אך ביכולתו לייצב שקט בחזית הצפונית למספר שנים, ולאפשר אולי לממשלת לבנון להתחיל למשול סוף-סוף במדינה השסועה והחבולה הזו.

ח"כ אבשלום (אבו) וילן, מרצ-יחד