"דאג ליום שאחרי המלחמה"

בדרך חזרה לתל אביב מישובי הצפון המופגזים, החיים נראים פתאום שבירים מאוד. שעה קלה קודם לכן אמור היה שר התרבות, המדע והספורט אופיר פז פינס לבקר במקלט בעיר נהריה. החלטה פרוזאית שינתה את מסלולו והובילה אותו לביקור במחלקות הילדים בבית החולים העירוני בנהריה. זמן קצר אחרי שהגיע לבית החולים יחד עם חוליית אמנים, כדורסלנים וכדורגלנים לשמח את הילדים המאושפזים, התקבלה בביפרים ידיעה על פגיעה ישירה שגרמה למותו של אדם, תושב נהריה, שהיה בדרכו לאותו המקלט בו אמור היה השר לבקר. מאוחר יותר, כשהוא ישוב לשולחן ארוחת ערב מאולתר בחדר תת קרקעי שהוסב לקליטת פעוטות וילדים, יאמר השר ספק לעצמו: "זה היה קרוב".

מנסים גם לשמוח (צילום: מרב יודילוביץ')

הכל קרוב בישראל. 150 הקילומטרים המפרידים בין תל אביב לנהריה מצטמצמים לכאורה עוד יותר בימים בהם העורף

הופך חזית ומדינה שלמה מצהירה על אחדות מקיר לקיר. ובכל זאת, גם רצף בלתי פוסק של שידורים מהשטח מתקשה להעביר את היומיום המסויט והמטווח של תושבי הצפון. שישה ימים הם עומדים בגבורה במתקפת הקטיושות, הקסאמים והטילים. שישה ימים הם מחכים להפוגות בכדי למלא את המצברים, להצטייד באוכל, להתקלח, למתוח אברים ולחפש מפלט ולו לשעה קלה מהביחד שנכפה עליהם בתוך המקלטים.

אחרים, בישובים רבים הפזורים בצפון שבהם אין מקלטים, נאלצים להצטייד לא רק בסבלנות אלא גם במערכת הדחקת פחדים משוכללת. בעיית המקלטים אינה חדשה, אך במהלך מפגשים שקיים השר פז פינס לאורך כל יום האתמול עם ראשי עיריות ומועצות מקומיות בצפון, נרקמה תמונה מדאיגה בהיקפה של מספר ישובים יהודים וערביים לאורך קו העימות שאינם ממוגנים כלל, כך למשל הישוב הבדואי טובא זנגרייה, העיר מג'דל כרום וכפר ורדים. פז פינס הבטיח להעלות את הנושא כבר הבוקר, ד', בישיבת הקבינט הביטחוני על מנת להביא לפתרון מיידי של הבעיה. "הקטיושות אינן מפרידות בין דם לדם ואני נדהם שבכל הנוגע לאמצעי המיגון קיימת הפרדה שכזו", אמר השר, "ממדי התופעה לא היו ידועים לי, אני חושב שזה חמור ואני מאד מקווה שלמערכת הביטחונית יהיו פתרונות מיידיים לכך". 

"סיימו את העבודה"

מטרת ביקורו של השר בישובי הצפון, לצד חיזוק התושבים, היתה לברר מול ראשי העיריות והמועצות המקומיות במה יוכל המשרד לסייע להם בימים קשים אלה. בין ההצעות שעלו: הקמת ספריות נודדות, סיוע בהוצאת הילדים מהישובים לקייטנות ולפעילויות תרבות וספורט מרוכזים במרכז הארץ, מציאת פתרונות לאוכלוסיית הנכים ותמיכה באוכלוסיית העולים, העברת כספי סיוע ייחודים לטובת יזום פעילויות תרבות ושליחת חוליות אמנים שתעשה בשיתוף עם אמנות לעם ואמ"י למקלטים בישובים. בכל המפגשים שקיים השר לאורך היום בקריית שמונה, כרמיאל ונהריה חזרה ועלתה הבקשה: "דאג ליום שאחרי המלחמה. סייע לנו להיות ערוכים באמצעות בניית תשתית איתנה".

השר הגיב לדברים ואמר: "צריך לוודא שרוב הכסף של התרבות יופנה לחיזוק הפריפריה. תל אביב ורמת גן יכולות להסתדר בלעדינו, אבל בפריפריה ההקצאות הציבוריות יכולות לעשות הבדל משמעותי". כל ראשי היישובים ללא יוצא דופן הביעו את תמיכתם המלאה בפעולות הממשלה, הצבא וכוחות הביטחון ואמרו: "אנחנו מחזקים אתכם. יש לנו הכוח והסבלנות. סיימו את העבודה כך שתאפשרו לנו לחזור לחיים אזרחיים נורמליים".

ילדים בבית החולים. מחפשים קסם (צילום: מרב יודילוביץ')

בשעה שהפוליטיקה והעסקנות הציבורית חברו למציאת פתרונות אופרטיביים, במקלט הקטן שברחוב עצמון בכרמיאל עמלו נמרצות יו"ר אמי, יענקלה מנדל, הגורו של השירה הארצישראלית גבי ברלין והמוזיקאי יעקב נווה לשבור את שגרת יומם של ילדי השכונה והוריהם. כארבעים ילדים, ברובם ממשפחות חרדיות וממשפחות אתיופיות, ישנים במקלט דחוס וחנוק שגודלו כעשרה מ"ר מדי לילה מאז החלה המלחמה. העייפות, הדאגה והשעמום ניכרים על פניהם וכך גם העצבים החשופים.

על רצפת המקלט, שמשמש בימים כתיקונם כבית כנסת, פרושים עדיין המזרונים מהלילה ועל במת בית הכנסת מונחים צעצועים ומשחקי קופסה. "זה קשה, כל הימים האלה במקלט. משעמם לנו, אין מה לעשות פה", אומרים הילדים, "אנחנו משחקים כדורגל במקלט, ממציאים משחקים, אבל זה לא כיף". מנדל הוא הראשון שמתגייס לשבור את הקרח במשחקי חברה. הילדים, כמו ההורים, מתייחסים למפגש הבלתי אמצעי עם אנשים זרים בחשדנות שנשברת תוך דקות ספורות. כשהגיע תורם של ברלין ונווה לשיר הם סוחפים את הילדים ולא פחות את האמהות בשירה גדולה. גם את הילדים הסגורים יותר הם מצליחים לפתוח.

דוד לוי, כבן חמש, יושב בצד ומביט על המתרחש. אני שואלת אותו אם יש שיר שהוא היה רוצה שישירו לו. הוא מנענע בראשו לשלילה. אני מנסה שנית, הפעם קצת אחרת ושואלת אם יש שיר שהוא אוהב במיוחד. הוא חושב ועונה כמעט בלחש: "משיח".

כשנווה וברלין מזמרים את השיר כבקשתו הוא לא יכול להתאפק ומצטרף לשירה כשחיוך גדול נסוך על פניו. "הילדים שלנו חיים בפחד", יאמרו האמהות עם תום ההופעה המאולתרת במקלט, "עשיתם מצווה גדולה כשבאתם הנה לשמח אותם". בדרך לנקודת העצירה הבאה, יאמר נווה: "אין שום דבר שישווה לחיוך הזה, לאור שנדלק בעיניים. כמה מעט מאמץ נדרש בשביל להחזיר להם את החיוך לפנים".

הרכב עוצר בבית החולים בנהריה שם מצטרפים מנדל, ברלין ונווה לשר פז פינס, לשחקני הכדורסל דורון ג'מצ'י, תומר שטיינהאור וניר אלון, ליו"ר איגוד שחקני הכדורגל אבי כהן וליו"ר איגוד שחקני הכדורסל אריה אלתר. דקות ספורות אחר כך מצטרף אל החבורה גם גוסטבו הקוסם שהגיע במיוחד מאשקלון לשמח את הילדים המאושפזים בבית החולים. "לא חשבתי פעמיים, עליתי על האוטו ובאתי", אומר גוסטבו הקוסם, "אני לא מפחד. זה המעט שאני יכול לעשות בשביל הילדים שמאושפזים פה". גם הספורטאים שהגיעו למחלקות הילדים בבית החולים בנהריה עם חוברות צביעה, כדורי רגל שעליהם חתמו, מזכרות והרבה רצון טוב, רואים בביקור מחויבות אישית. "זה ברור מאליו שאנחנו צריכים להיות פה", אמר שטיינהאור, "לילדים האלה קשה גם כך ואם אנחנו יכולים לעזור ולהקל בקצת, אז זה מה שנעשה".