מנגינת האתרוגים לעולם נשארת
הם מחאו כף כשנולד ונגוז המזרח התיכון החדש, הריעו כשברחנו וחימשנו את האויב. גם עכשיו הם לא שואלים שאלות
הם היו שם ומחאו כף כאשר נולד והתנפץ חזון המזרח התיכון החדש, כאשר ברחנו וחימשנו את אויבנו. גם עכשיו הם מריעים ל"צ'רצ'יל", שלא מודה בטעות
הם היו שם כאשר יוסי ביילין ושמעון פרס הובילו את מדינת ישראל לחזון "המזרח התיכון החדש". הם הריעו ומחאו כפיים כאשר נשואי הערצתם עברו על חוק איסור מגעים עם ארגון טרור, כאשר הפילו את רבין במלכודת הדבש, כאשר הכניסו ארצה את הסוס הטרויאני מטוניס, יחד עם צבא הכיבוש הפלסטיני, כדי להקים בלב הארץ מדינת טרור שתפעל מול מדינת כל אויביה.
הם היו שם כאשר אהוד ברק ויוסי ביילין הובילו את מדינת ישראל לבריחה משפילה מלבנון. הם הריעו ומחאו כפיים ל"מפרק השעונים", שפירק את כושר ההרתעה של מדינת ישראל ונתן חופש פעולה והתחמשות לאויב מצפון. הם שתקו כאשר אהוד ברק ואריאל שרון העלימו עין מהקמת בסיס טרור מאיים בלבנון, ולא עשו את המוטל עליהם כאחראים לביטחון ישראל.
הם היו שם כאשר אהוד ברק וחיים רמון גררו את ישראל לחזון "אנחנו פה והם שם", שאיננו אלא "הם פה והם שם", משני צדי "הקו הירוק". הם הריעו ומחאו כפיים כאשר נשפכו ונשפכים מיליארדים על גדר פוליטית, שאין לה מאומה עם ביטחון, ושמטרתה האמיתית היא החזרת ישראל לגבולות אושוויץ. הם לא שאלו אם אין חלופות יעילות יותר וזולות יותר מול הטרור. הם לא אמרו ש"המלך הוא עירום" וניתן לעקוף את הגדר מתחתיה במנהרות - כמו בפיגוע ובחטיפה בכרם שלום ובהזדמנויות קודמות, מעליה בסולמות - כמו בפיגוע ובחטיפה בגבול הצפון ובהזדמנויות קודמות, מסביבה - דרך הים ודרך הנגב - מעזה לתוככי ישראל, וכמובן מעליה - באמצעות גשמי הקללה של קסאמים וקטיושות. הם לא אפשרו להביע דעה הפוכה לדעתה של שורת המקהלה.
הם היו שם כאשר אריאל שרון ואהוד אולמרט הובילו את ישראל ל"התנתקות" וחלילה גם ל"התכנסות". הם הריעו ומחאו כפיים כאשר שרון הפעיל את צבא ההגנה ומשטרת ישראל לגירוש אזרחי ישראל מבתיהם בארצם רק בגלל היותם יהודים. הם דקלמו שוב ושוב את היעד של "מדינה יהודית ודמוקרטית", ולא שאלו אם גירוש יהודים מבתיהם הוא מעשה יהודי, או מעשה דמוקרטי, או שמא מעשה אנטישמי. הם חיפו על האתרוג הישן ועל האתרוג החדש. הם שרו במקהלה: "אבא מגרש את אמא, הילדים צועקים קדימה". הם הצביעו "קדימה" בלי לשאול אם קדימה פירושו אחורה.
הם היו שם כאשר שמעון פרס ואהוד אולמרט סיפקו נשק לאויב גם אם האויב התחפש לרשות פלסטינית, שאינה אלא רשות טרור, ו"שוטריה" אינם אלא מחבלים במדים. הם לא שאלו איזו מדינה נורמלית מחמשת את אויביה ומתכננת להקים להם מדינה. הם אינם שואלים את אולמרט כיצד תיראה "המדינה שכיף לחיות בה", אם חלילה יגשים את ה"התכנסות" שמשמעותה: כל הארץ חזית. הם אינם תובעים לימוד משגיאות העבר.
הם היו שם כאשר התנפץ חזון "המזרח התיכון החדש", והמשיכו לתת שוב ושוב במה לאדריכלי מלחמת אוסלו, שבכל מדינה נורמלית היו מסתגרים בבתיהם נוכח האסון הנורא שהמיטו על מדינתם ומחכים לזימונם לוועדת חקירה ממלכתית שקום תקום. הם היו שם כאשר התנפצה אשליית השקט בעקבות הבריחה מלבנון, והמשיכו לתת שוב ושוב במה לאדריכל הבריחה אהוד ברק, שמאיים לשוב לחיינו במקום להסתגר בביתו. הם היו שם כאשר השחיתות גאתה, כאשר עסקת טננבאום הסריחה, כאשר המניעים ל"התנתקות" היו בלתי כשרים בעליל, כאשר השיקול למינויים בכירים ביותר ערב הפינוי היה אמירת הן למהלך או חיפוי על מניעיו.
הם נמצאים שם גם היום, מריעים ומוחאים כף לנאומו ה"צ'רצ'יליאני" של אולמרט, שאמר סיסמאות אך לא אמר את העיקר: שהוא מבין ומודה שתוכנית ה"התכנסות" היא אסון שחובה למנוע אותו, ושהוא חוזר בו מרעיון העוועים. הם נמצאים שם גם היום, על כל גבעה רוממה ומול כל מיקרופון רענן, אינם בודקים ואינם חוקרים, כל עוד מנהיגי ישראל הולכים בתלם שנכרה עבורם. הם ממשיכים להוקיע ולהשתיק את מי שמצביע על הכתובת שעל הקיר.
הם שורת המקהלה של האתרוגים.
ד"ר רון בריימן, חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
מומלצים
