למה מזלזלים במשחקי מחשב?

כבר שנים שאנחנו שומעים את אותן ההכרזות: שוק המשחקים מתפתח בצעדי ענק, מכירות המשחקים צומחות בעולם בקצב מדהים. נראה שבקרוב העולם יכבש בידי הגיימרים, ונקים מדינה חדשה - "קונסולה" שמה. כנראה על חופי נורמנדי, אם לשפוט לפי הטרנדים המובילים.

ויקיפדיה מגדירה את האמנות כך: "שם כולל לפעילויות האנושיות שאינן נעשות על פי תבנית פעולה קבועה, מחייבת ומוגדרת מראש, אלא נתונה לשיקול דעתו, פרשנותו ויצירתיותו של האמן, ומתבססת על כשרונו המיוחד". אם זה מבלבל אתכם כמו שזה בלבל אותי, אפשר לפנות להגדרה מעט יותר נוחה באתר אנציקלופדיה בריטניקה: "אמנות היא השימוש במיומנות ודמיון ביצירתם של חפצים אסתטיים, סביבות או חוויות, אותם ניתן לשתף עם אחרים."

בכל מקור אנציקלופדי אליו תפנו, תופיע מיד אחרי ההגדרה הכללית השאלה הקשה ביותר: מהי, בעצם, אמנות? כיצד אני יודע אם ציור כלשהו הוא אומנותי,

 או סתם פרסומת לגבינה לבנה? כאשר אפילו ההגדרה המילונית לא יודעת מה התשובה, נראה שיהיה קשה מאוד לברר האם משחקי מחשב נכנסים תחת המטריה הרחבה הזאת.

רק דבר אחד אנחנו יודעים לבטח: במידה ונצליח להראות שמשחקי מחשב הם אמנות, אולי הם יזכו סוף סוף בהערכה המגיעה להם ובעלי הדעות יפסיקו לראות אותם כסוג של הנאה מטומטמת להמונים. לכן, כדאי להתאמץ.

הבעיה הגדולה הראשונה היא, שבימינו כבר כמעט הכל נחשב לאמנות. בשנות ה-60 יצא הצייר אנדי וורהול בסדרת ציורים שהציגו מוצרים יומיומיים כיצירות אומנות. הציורים האלו זכו להתייחסות רצינית ואף נתלו במוזיאונים, והפכו את תפישתנו לגבי כל העניין הזה של "איכות".

באותה מידה יכול מורה לגיאוגרפיה להגיד שהציורים שהוא מצייר על הלוח הם אמנות; ירקן יכול לטעון שהצורה בה הוא מסדר את הירקות על המדף היא אמנות; אסטרונאוט יתרגש עד דמעות מהצורה שהצעדים שלו עושים על אבק הירח.

אפשר לראות בקלות שרוב משחקי המחשב אינם אמנות. Doom 2 המיתולוגי

 נוצר בכוונה ברורה לתת לנו לפוצץ דברים, ולא מעבר לכך.

מטרה ראויה, אבל לא אמנותית. כמעט כל משחק המבוסס על סרט יוצא כמוצר סתמי וחסר רוח חיים, בבירור חסר ערך אמנותי (אין זה מפתיע, הרבה סרטי פעולה המהווים כמקור למשחקים אלו חסרים בעצמם את אותו הניצוץ).

מאידך, יש משחקים שקל מאוד לסווג כיצירה אמנותית שלמה, כמו למשל Shadow of the Colossus, אשר בזכות חזון גרפי יוצא דופן ואיכויות יצירתיות, יוצר מכלול שמזכיר באופיו סימפוניה גדולה.

Tentacle הוא יצירת אמנות בזכות הסגנון הייחודי והעלילה האינטראקטיבית המורכבת בין הזמנים; Psychonauts בזכות השימוש המדהים במטאפורות והיצירתיות החכמה הנשפכת ממנו בכל פינה.

יוצרם של שני האחרונים, טים שייפר, רוצה להביע משהו, הוא רוצה לגרום לנו לחוש. אך קל לשים את האצבע על החבר`ה הגדולים - האתגר האמיתי הוא בדירוג המשחקים שבאמצע.

האם Civilization הוא יצירת אומנות? המשחק הראשון בסדרה היה מכוער להפליא, בעל עיצוב משעמם וחסר כל קסם. אבל כל מי ששיחק בו הרגיש שהוא חלק ממשהו גדול יותר, שהמסך הוא רק שער לחוויה חובקת עולם (מילולית) וייחודית בכל משחק מחדש. לפני Civ, לא היה עוד שום דבר כמוהו.

בואו נסתכל שוב בחלק מההגדרה של בריטניקה לאמנות: "השימוש במיומנות ודמיון ביצירתה של חוויה אסתטית אותה ניתן לשתף עם אחרים"... אין ספק שהיה כאן דמיון רב ומיומנות, שנוצרה פה חוויה סוחפת, שהיא אסתטית בכך שחוקי המשחק הגיוניים ואפילו מרשימים בפשטותם ויעילותם, ושהחוויה ניתנת לשיתוף בידי אחרים. לפי בריטניקה, סיד מאייר וחבריו חיברו יצירת אמנות כאשר פיתחו את Civilization - לא בגלל איך שהוא נראה, לא בזכות סיפור מחוכם, אלא בגלל מה שהמשחק מפיח בשחקן תוך כדי המשחק עצמו.

נשתדל שלא להכליל יותר מדי, אבל נראה שכל משחק שפרץ דרך לתחום חדש בגיימינג היה סוג של יצירת אמנות. עכשיו לכו תגדירו "פריצת דרך"... אבל לא קשה למצוא דוגמאות שקופצות לראש. זלדה, MGS, לפחות Half-Life הראשון, Fahrenheit, אולי אפילו GTA: San Andreas באופן כלשהו.

החוויות שהמשחקים האלו מפיחים בנו הינן יחודיות ורבות עוצמה, וההשקעה שמאחוריהם גלויה לעין ומורגשת היטב. מישהו ישב והמציא משהו שעוד לא ראינו, והדבר הזה נוגע בנו באופן חדש וגורם לנו לתחושה יוצאת דופן. אין פה רק קוד מחשב קר - איפשהו על הדיסק של המשחק מסתתרת גם נשמה.

נראה שבכל פינה מחכה לנו מילכוד. בסופו של דבר מצטמצת השאלה הגדולה לכדי "תחושה" אמנותית לא מדוייקת במיוחד. לא נורא, שאר תחומי התרבות לא נמצאים במצב יותר טוב. הדבר הבטוח ביותר שאפשר להגיד על אמנות הוא בדרך השלילה: מה איננו אמנות. Heroes of Might & Magic 5, למרות שאיננו משחק מאוד טוב, עשוי להיחשב לאמנותי לפחות במעט, וזה בגלל אותו קריטריון שהכללנו מקודם - האנשים מאחוריו לפחות ניסו לעשות משהו מעבר, משהו מיוחד. 

ב-Tomb Raider: Legend זה לא קרה - זהו בסך הכל משחק לארה קרופטי קלאסי, עם סביבות חדשות וגרפיקה חדשה, לא הרבה יותר מכך. אפילו שהוא יותר מהנה מ-HOMM5 (אם נתעלם לרגע מההבדלים הז`אנריים המשמעותיים), ערכו האמנותי נחות יותר. אף אחד לא ניסה לעשות אותו יצירת מופת, בסך הכל רצו שזה יהיה משחק כייפי.

אין בכך כל רע; יותר מכך, עולה השאלה האם בכלל אפשר היה לעשות את

 משחק ה-Tomb Raider השביעי לאמנותי. האם הייתם מתרשמים ממונה ליסה 2, אם לאונרדו דה וינצ`י היה מצייר ציור שכזה? האם הטרילוגיה החדשה של מלחמת הכוכבים היתה יכולה בכלל להיות איכותית יותר מקודמתה?

המשכונים שנובעים מסיבות כלכליות לעולם יהיו פחות אמנותיים מקודמיהם. מאחוריהם עומד הכסף, במקום המחשבה "אני רוצה שזה יהיה משהו-משהו!", המוטיביציה המטורפת למחצה שממלאת את כל מי שבאה עליו המוזה.

אף אחד לא מכחיש שהמטרה של WOW היא כסף - מעטים יוצרים משחקי מחשב מסיבות אידיאליסטיות גרידא - אבל כאשר משחק נוצר רק כדי לסחוט, במקום כדי לייצר, הוא עבר את הקו מאיכות לבינוניות.

זה דבר אחד כשחבר המנהלים אומר "תעשו כל שתצטרכו, אנחנו רוצים המשך להצלחה הקודמת", ודבר אחר כאשר הם אומרים "זה היה מעולה, בואו נחשוב איך נעשה משהו טוב יותר". כשלמישהו איכפת מספיק, מרגישים. כמו שאמרנו, האמנות נובעת בראש ובראשונה מרצונו של האמן ליצור.

בעולם המשחקים, לצערנו, הזבלונים נפוצים מאוד פשוט כי קל כל כך למכור אותם לקהל. שלבו זאת עם הנטייה הטבעית של רוב הגיימרים לפנות למה שהם מכירים (מותגי קולנוע) ולמה שהוא הכי פשוט (shooter בשקל), וקיבלתם שוק שלא מרשים במיוחד את בעלי הטעם האנין מענפי התרבות האחרים.

כדי שהדיון התרבותי הרציני יביט בכלל לעבר משחקי המחשב נדרשים תחילה כמה אנשים תרבותיים רציניים ששיחקו בכלל במשחקי מחשב - שנהנו מהמקוריות של Black & White, ששקעו בתוך העולם של Planescape Torment, אפילו כאלו שחגגו עם הצבעוניות המתרוצצת של Sly 3. בשנים הקרובות, כאשר כולנו נתבגר עוד, אנו עתידים לראות גיימרים רבים יותר מתחילים לחשוב על התחביב שלהם, ואת התחביב עצמו נכנס למקומות שעוד לא ראו קונטרולר מימיהם.

עם קצת מזל וקצת אירוניה, הפופולריות הגואה שהרוויח הגיימינג בזכות המונים שקונים משחקים נחותים תביא אותו למצב בו תהיה במיינסטרים הערכה לבודדים ולנדירים - המשחקים האמנותיים שלנו.