כך דחו אותי השמאלנים של ספרד

כבר שלוש שנים אני חי במדריד. באתי בעקבות האהבה, ואף פעם לא ממש הרגשתי בבית. לכן, אני קורא כל יום חדשות מישראל, ומזניח את מה שקורה פה. אולי זו הסיבה שהופתעתי ממה שקרה לי ביום חמישי האחרון: מודעות בכל רחבי העיר הזמינו להפגנה בעד השלום במזרח התיכון בשבע וחצי באותו ערב.

חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה להראות שיש ישראלים שרוצים שתיפסק האלימות, שכואבים להם מראות המתים בלבנון וכמובן בישראל. להראות שישראל רוצה שלום, וללמד את הגויים שחמאס וחיזבאללה לא רוצים שלום. הצטיידתי בדגל ישראל, ובשלט שאומר מצדו האחד: "ישראל כן רוצה שלום. עצרו את ההרג", ומצדו האחר: "שלא ירמו אתכם. מי שבעד חיזבאללה וחמאס אינו רוצה שלום". לקחתי איתי חבר יהודי צרפתי וחברה ספרדייה מזדהה, שאף רוצה להתגייר, ויצאנו לכיכר.

ההפגנה הסוערת במדריד (צילום: איי.פי)

כשהגענו ראינו דגלי פלסטין, לבנון ועיראק, ואת השלטים האנטי-ישראליים שהוצאו מהבוידעם בצורה אוטומטית ואמרו "לא לכיבוש" למשל, כי ישראל תמיד כובשת, גם אם העימות הנוכחי בא בגלל התגרות של האויב מתוך שטחים שבהם נגמר לגמרי הכיבוש. אל תטרידו את השמאל הספרדי בזוטות. "יהרגו אותך", הזהיר חברי הצרפתי. אבל אני, בתמימותי, ראיתי את השמאל הישראלי מול עיניי. השוויתי שמאל לפציפיזם ודרך-ארץ. הייתי בטוח שנעורר מקסימום ויכוח ערני.

תוך דקה, 20 איש התגודדו

נכנסנו בין ההמון - אני מניף ביד אחת את השלט ובשנייה את הדגל - כי החברים שלי פחדו. מבטים החלו להינעץ בשנאה, ואז התחילו הקללות. "מי משלם לך לבוא לעשות פרובוקציה?", "איזו חוצפה לבוא לכאן עם הדגל הזה". תוך דקה-שתיים התקהלו סביבי כעשרים איש צועקים: "רוצחים", "נאצים", "החוצה", מסבירים לי איך אנחנו מפעילים על הלבנונים את אותו פתרון סופי שמצאו לנו בשנות ה-30 באירופה.

כולם ספרדים מהוגנים למראה. אחד מהם, בעל זקן שיבה, דחף אותי בזעם. אחר משך לי את הדגל, חטף אותו ואחר-כך ראיתי עשן מיתמר לא הרחק משם, ואני מניח שגם שרף אותו לקול צהלות חבריו. אחרים ניסו גם לחטוף ולקרוע לי את השלט אבל לא הצליחו.

אני סרבתי ללכת משם. צעקתי להם, שאני יותר בעד שלום במזרח התיכון מאשר הם. בסופו של דבר, היה לא נעים להיות במרכז המקהלה הזו ותהיתי מה עושים השוטרים הרבים שהוצבו שם. בדקתי וראיתי שהם מציצים מרחוק על הנעשה. התקרבתי אליהם וביקשתי שיגנו עלי, ושימצאו לי את הדגל הגנוב. הם אמרו שאני צריך ללכת, כי אני מפריע לסדר הציבורי והם לא יכולים להגן עלי, וגם לא למצוא לי את הדגל בתוך כל ההמון. לחברתי אמרו שאם היא חברה שלי, שתגיד לי ללכת, כי יהרגו אותי שם.

בעת הזאת, קשה להסביר. וקשה לי למתוח ביקורת על ישראל מרחוק. אחותי הגלילית, עזבה את ביתה והוריי שגרים בקריית-מוצקין רצים למקלט בכל אזעקה ביום ובלילה. אבל את הצד השני אנחנו פחות רואים, נכון? יש לי כאן במדריד חברה שאבא שלה נוצרי לבנוני ואמא שלה צ'יליאנית ממוצא יהודי ספרדי.

אמש דיברתי עם אמא שלה והיא סיפרה לי קצת על המצב בלבנון. שני בני-דודים יהודים שלה נהרגו בהפצצות בביירות. לא, הם לא שכבו על גג מפקדת חיזבאללה בביירות כדי להגן עליה בגופם. אין מים, החשמל מתנתק תמיד ויש מחסור בדלק בעיר. בתחילת המתקפה היא הייתה בעד. חיזבאללה אשמים, אמרה, חסלו אותם. כך היו רוב הלבנונים הנוצרים.

אבל אז התחילה ישראל להפציץ שכונות נוצריות בביירות, את נמל טריפולי שהיא עיר נוצרית בעיקרה, וכפרים נוצריים. הנוצרים לא מבינים איזה טרוף נכנס בישראל. הם מעולם לא נפגעו בידי ישראל עד כה. דעו שאנחנו מאבדים את ידידינו הכי טובים בעולם הערבי.

כמה נאיבי הייתי כשהגעתי להפגנה במדריד - עמדתי בצד ותמהתי - כמה שונה השמאל פה מזה שאני מכיר, איך שאני יתום פוליטית בגלות ואיך הגיע הזמן לחזור הביתה. רק שם מבינים אותי כמו שצריך.

• הטור התקבל באימייל האדום