פדרציית העיתונאים מבינה רק כוח
פרישת אגודת העיתונאים הישראלית מהפדרציה הבינלאומית היא דוגמה נוספת לחיבוק הקונצנזוס על חשבון היושר המקצועי
האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל הודיע על הפסקת חברותו בפדרציה הבינלאומית של העיתונאים (IFJ), במחאה על מה שנתפש בעיניו כתמיכתה בארגון מחבלים. החלטת הפרישה התקבלה לאחר שמזכ"ל הפדרציה, אידן ווייט, האשים את ישראל בהפרת החוק הבינלאומי האוסר על פגיעה באזרחים, ובניסיון להשתיק אמצעי תקשורת. מכתב הגינוי של ווייט פורסם ב-14 בחודש עקב תקיפת חיל-האוויר את משרדי תחנת הטלוויזיה הלבנונית "אל-מנאר", המזוהה עם ארגון חיזבאללה, בפאתי ביירות, ואת מגדל השידור של הרשת בדרום בעלבק. מן ההפצצות נפגעו שבעה בני-אדם ובהם שלושה עיתונאים.
בדרך אלימה. הוא מוחה נגד היחס לעיתונאים בלתי חמושים כאילו היו לוחמים, בשל זיקתם הפוליטית, ומביע חשש לחופש העיתונות, דווקא מצד מדינה דמוקרטית כישראל. במקום לבדוק את העובדות שווייט מציג במכתבו ולהגיב עניינית על טענותיו, בחרו נציגי העיתונאים באיגוד המקצועי בארץ להיסחף בגל הפטריוטיות השוטף את החברה בישראל בימים אלה, ואף דחו את בקשתו להיוועד איתם בישראל לבירור המחלוקת. ווייט, מצידו, סירב לחזור בו מהאשמותיו, חרף איומי הפרישה של עסקני האגודה.
ווייט טוען שהפגזת התחנה ממחישה את הסכנה שבסימון אמצעי התקשורת כמטרות שגרתיות במצבים של סכסוך, כדי להשתיקם
הפרישה הגדולה
מתנתקים
מרב יודילוביץ'
מזכ"ל הפדרציה סירב לחזור בו מגינוי הפגזת תחנת הטלוויזיה "אל מנאר". אגודת העיתונאים הישראלית בהודעת הפרישה: "אם הארגון העולמי מעדיף טרוריסטים כחבריו - רגלנו לא תדרוך שם"
עליי להודות שכאשר קראתי בזמנו על הצטרפותו של האיגוד הישראלי לפדרציה הבינלאומית, הופתעתי לטובה. באגף המזרח תיכוני של הפדרציה חברות גם אגודות העיתונאים של איראן, הרשות הפלסטינית, תימן, אלג'יריה ועוד. לזכותו של ירון אנוש, יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים, הידוע בחיבתו לתרבות הים תיכונית, זקפתי את היוזמה לחרוג מגבולות העוינות והחשד ולהצטרף להנהלת הפדרציה, שמטרותיה המוצהרות הן: הגנה על זכויות העבודה של עיתונאים, קיום דיאלוג בין נציגי התקשורת ויצירת סולידריות גלובלית של אנשי המקצוע, במטרה להגן על חופש הביטוי. לעיתונאים בישראל יש עניין ממשי בקידום המטרות האלו.
את עוצמת עלבונו של אנוש על העמדה הביקורתית של מזכ"ל הפדרציה קיבלתי בהבנה, כסוג של תגובה רגשית מוכרת באזור דליק כשלנו. ומה עוד שהחלטתו לפרוש מן הפדרציה תואמת את מנטליות ההסתגרות וההתנתקות מכל מי ומה שאינם ראויים לנו במזרח התיכון. אך על רשלנות מקצועית, המתבטאת בהטחת האשמות המבוססות על התעלמות מעובדות, אינני יכולה לעבור בשתיקה.
אנוש זועם על ווייט משום שהוא תומך בארגון שהוכר, לטענתו, כארגון טרור "על-ידי האו"ם, ארצות-הברית ומדינות השוק האירופי". זועם, אך לא מדייק: בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1559 מספטמבר 2004, שמשרד החוץ משיק אותה בימים אלה כתגלית חדשה לקראת סיבוב הופעות, מכונה חיזבאללה בכינוי המעומעם "מיליציות חמושות", המונעות מממשלת לבנון להשליט את ריבונותה בכל לבנון. בהחלטת מדינות הג'י-8 שנתקבלה לאחרונה מכונים חמאס וחיזבאללה "כוחות קיצוניים", אך באותה נשימה נקראת גם ישראל לנצור את כוחה "באיפוק המירבי", ולהתחשב בהיבטים ההומניטריים של פעולותיה. בתקשורת העולמית מכונה חיזבאללה לעתים "ארגון מיליטנטי" ולעיתים "לוחמי חיזבאללה", "תנועת התנגדות לאומית" או "ארגון גרילה". כארגון טרור הוא מוכר בעיקר בקרב מדינות ההולכות בדרכה של ארצות-הברית של עידן הנשיא בוש, ובכללן בריטניה, קנדה, הולנד וישראל, שהוסיפה אותו ל"ציר הרשע" המקומי, יחד עם חמאס ואיראן.
בדרכו המורכבת קרא הפרלמנט האירופי לחיזבאללה, בנובמבר 2005, לשים קץ ל"פעילויותיו הטרוריסטיות", אך נמנע מהגדרת הארגון עצמו כארגון טרור, ולא הוסיף אותו לרשימת ארגוני הטרור של האיחוד. באופן דומה במורכבותו, מתייחסת הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים ל"אל-מנאר". תחנת שידור זו שנויה במחלוקת ומוחרמת על-ידי מדינות אחדות במערב (ובראשן צרפת החרדה לשלמותו של הממשל השברירי בלבנון), בשל שירותי התעמולה שהיא מעניקה לחיזבאללה. יחד עם זאת, אין היא משמשת למטרות צבאיות, ולכן הניסיון המכוון להשתיקה והפגיעה הפיזית באנשיה מהווה הפרה של אמנת ז'נבה, האוסרת על תקיפת מטרות אזרחיות. מזכ"ל הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים רק מילא את תפקידו כשהתריע על כך.
עיתונאים מחויבים לחשיפת האמת המוסתרת מאחורי ערפל הקרב שהצדדים המסוכסכים מפזרים סביבנו, האזרחים. נציגי האיגוד המקצועי של העיתונאים ומעצבי דעת הקהל מודעים היטב לקלות הרבה שבה ניתן להצביע על כל אמצעי תקשורת כעל כלי תעמולה. מהם אנחנו מצפים להגנה על כל עיתונאי ועיתונאית, לדיוק מירבי במסירת העובדות ולעמדה ביקורתית ביחס לעמדות הממשלה והצבא, תוך הימנעות עקבית ונחושה מחיבוק הקונצנזוס.
חדוה ישכר, חברה באגודת העיתונאים של תל-אביב
לפנייה לכתב/ת 
קץ הסובלנות
צילום: איי פי
עוצמת עלבונו: ירון אנוש
מומלצים
