לרסק את חיזבאללה, לשמור על לבנון
ישראל יכולה וצריכה לנצח, אך ראוי שהמחיר שהיא נדרשת לשלם יקדם מציאות יציבה באמת
במלחמה זו חובה על ישראל לנצח, במשמעות של פגיעה אנושה ביכולתו הצבאית של החיזבאללה והשגת הסדר או הבנות, שיביאו לפריסת צבא לבנון וכוחות בינלאומיים ייעודיים בגבול הצפון. התביעה לשחרורם של שני החיילים ללא תמורה כלשהי אינה ריאלית, ויכולה לשמש בעיקר להארכת הזמן שישראל יכולה לתבוע מהקהילה הבינלאומית להשגת יעדיו האחרים של המבצע. אך חשובה יותר היא שאלת היום שאחרי, שבו תוכל ישראל לתרגם את הישגיה הצבאיים למציאות מדינית טובה יותר מזו שהייתה בה טרם המלחמה. לשם כך על ממשלתה לפעול כבר עתה במישור המדיני ולהנביט מהלכים, שאפשר ויניבו פירות מאוחרים שימנעו גם את הוויכוח הפנימי הצפוי על הישגי העימות.
אחד הלקחים המרכזיים מהאירועים, אם כי אין הוא חדש לגמרי, הוא ההבנה ששלטון מרכזי חלש מהווה כר נוח לצמיחת גורמים שליליים, מונעים על-ידי כוחות בעלי אינטרסים שונים. כך חיזבאללה בלבנון וכך הג'יהאד האיסלאמי והחמאס בשטחים, המופעלים הן על-ידי הסורים, לטובת הצבה מתמדת של סוגיית הגולן על סדר היום האזורי והעולמי, והן על-ידי איראן, בדפוס מוצב קדמי לקידום ההגמוניה האיראנית באזור למול ישראל ומצרים ולמיסוך הנדרש עבור תוכנית הגרעין.
כיבוש רובה של לבנון בידי צה"ל ב-1982 וגירושו של אש"ף מביירות לא לימד את ממשלת לבנון לאמץ את המודל של חוסיין בספטמבר 1970 ביחס להקמת מדינת פתח בתוך ארצו ופגיעה ישראלית מתמדת באינטרסים הירדניים. למרות ההבדל בין אש"ף שהגיע מירדן לבין חיזבאללה, המייצג את האוכלוסייה השיעית החיה בלבנון, על הלבנונים לזכור כי האחרון מבכר את תפקידו כמגן האסלאם על פני תפקידו הממלכתי בממשל הלבנוני. העדפה זו ראויה שתביא לכרסום משמעותי בכוחו בקרב הציבור הלבנוני, בעיקר למול הארגון השיעי האחר, אל-אמל. יחד עם זאת, החברה בלבנון הראתה את כוחה, ובתמיכה בינלאומית הרחיקה את חיילי סוריה מרחובותיה ושטחה.
לפיכך, על ישראל לעשות ככל שביכולתה להימנע מצעדים שיותירו את הממשל בלבנון מרוסק בסופה של המלחמה, בדמות הרס מוחלט של התשתית ומאות אלפים המצטופפים במחנות פליטים מסביב לבירה, דבר שיאפשר את חידוש כוחו של חיזבאללה על-ידי היושבים בדמשק ובטהרן. עליה להיענות לשיח עם ראש ממשלת לבנון באופן שיוציא את סוגיית שלושת האסירים הלבנונים משליטת נסראללה ואף יפריד בינם לבין האסירים הפלסטינים, ויביא לפריסת הצבא הלבנוני מדרום לליטאני, גם אם מדובר בעיקר קואליציה של כוחות חמושים.
ריסוק חיזבאללה נדרש, ויעניק לישראל את האפשרות לבחור במהלך נרחב לצמצום ההשפעה האיראנית על סדר יומה. באם תרצה לעשות זאת, עליה לפעול כבר היום להוציא את החוליה הסורית מהשרשרת. סוריה היא זו שמאפשרת את חימושו ואימוניו של חיזבאללה, או של כוח אחר שיקום לשירותה ולשירות טהרן. אף היא עצמה משמשת כלי משחק בידי איראן, לאור חולשתה המדינית, הצבאית והכלכלית ביחס לישראל. מהלך שכזה יחייב את ישראל לאפשר למאמצים הבינלאומיים להבטיח להעלות מחדש, בשלב מאוחר יותר, את רמת הגולן על שולחן הדיונים. גם אם ייתפס הדבר כהישג למדיניות של אסד לדורותיו, הרי באם יניב הסכם שלום עם סוריה ולבנון בעקבותיו, לצד בידודה של איראן וניתוקה מקשר יבשתי עם גבול ישראל - ייפתחו סיכויים טובים יותר ליציבות באזור, ותישמר ההגמוניה המצרית-סעודית הפרו-מערבית בעולם הערבי.
על הקהילה הבינלאומית, המפוצלת באינטרסים שלה באיראן, לאזור את הכוח הנדרש ולהפעיל את שוט הסנקציות הכלכליות נגדה, לאחר הסחבת בה היא נוקטת ביחס לתוכנית הגרעין. לא נדרש דמיון רב כדי לחבר את ה-12 ביולי לשני אירועים שקרו בו: העברת התיק הגרעיני האיראני על-ידי סולאנה למועצת הביטחון, כתגובה לתשובת ראש המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, והמבצע שבמהלכו נהרגו ונחטפו חיילי צה"ל. איראן מצליחה, בשל אוזלת ידה של הקהילה הבינלאומית, לשמור על מאזן הרתעה עם ישראל באמצעות חיזבאללה, עוד בטרם מימשה את תוכניתה הגרעינית. כשגם זה יקרה, מעמדה ישודרג לאין שיעור, על כל ההשלכות בזירה האזורית והעולמית.
ישראל יכולה וצריכה לנצח את החמאס והחיזבאללה בעימות הנוכחי, אך מן הראוי שהמחיר אותו היא נדרשת לשלם כדי להשיג זאת יחייב את ה"מנהיגות האזרחית" שבראשה להשתמש בתוצאות המערכה ליצירת מציאות שונה, יציבה יותר. ללא שינוי עמוק בתובנות ובעמדות הצדדים המעורבים, מושגים כמו "רצועת הביטחון", "שחר אדום", "פליטים בארצם" ועוד ימשיכו להוות את שגרת קיומינו.
אלוף-משנה (מיל') שאול אריאלי, חבר המועצה לשלום ולביטחון
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
