"לקרוא אותי זה כמו חופשה אקזוטית"

סופר האימה והפנטסיה קלייב בארקר טען פעם כי באופן גס ניתן לחלק את יצירות הפנטסיה לשני סוגים: הראשון, שבו אנו נתקלים ללא הוא הרף, הוא זה של יצירות שהפנטסיה בהן היא חיצונית, וההיגיון של היצירה נשען על היגיון מוכר. כלומר, כשפים וישויות דמיוניות מופיעים ביצירות אלו למכביר, אולם החוקים שעל פיהם מתנהלים האירועים, העלילה והדמויות, אינם אלא העתק של חוקי המציאות של הקורא או הצופה שלהן (ספרי הארי פוטר הם דוגמה טובה לכך). הסוג השני והנדיר יותר הוא זה של יצירות שבהן הפנטסיה היא פנימית, המציאות הנבראת בתוכן סהרורית ומתעתעת ונוכרית, והעלילה ורצף האירועים הם בבחינת מרחב חדש, ארץ לא נושבת, המפתיעה את הנוסע בה על כל שעל.

יצירותיו של ניל גיימן, מסופרי הפנטסיה החשובים הפועלים היום, משתייכות ללא כל ספק לסוג השני. בין אם מדובר ביצירת קומיקס מופתית כמו עשרת כרכי "הסאנדמן", שאיתה הפציע בתודעה העולמית, ובין אם בספרי המבוגרים והילדים שכתב או בתסריטים, כמו תסריט הסרט "MirrorMask" שיצר עם דייב מק'קין ב-2005 - תמיד שורה על היצירה של גיימן תחושה עמוקה של קסם. המציאות שהוא מתאר, גם אם בחלקה היא מציאות שהקורא מזהה, הינה לעולם ספוגה אווירה רדופה ומסתורית, מציאות עתירת כוכים סמויים והדים ורבדים של אגדות, אלים ומיתולוגיות עתיקות.

"בני אנאנסי" הוא ספרו השביעי ומחצה הרואה אור בעברית (הוצאת "אופוס"). קדמו לו "אבק כוכבים", "לעולם-לא-עולם", "אלים אמריקאים", קובץ הסיפורים "עשן ומראות", ספרי הילדים "היום שבו החלפתי את אבא בעבור שני דגי-זהב", "קורליין", ו"בשורות טובות", שנכתב בשיתוף עם טרי פראצ'ט. גם ספר זה, כמו קודמיו, הוא פנטסיה אורבנית מפותחת, מלאה בהמצאות ובהומור, הנקראת כמו סיפור פיות מודרני, אפלולי.

צ'ארלי נאנסי השמן בוש באביו משך כל ילדותו. אביו הביך ומתח אותו וצחק ממנו, ואז נעלם. בבגרותו מתבשר צ'ארלי על פטירת אביו. מותו של אביו התרגש עליו בנסיבות לא מכובדות במיוחד, הוא חטף התקף לב באמצע ביצוע שיר במועדון קריוקי, וצ'ארלי אנוס לחזור לשכונת ילדותו לצורך ההלוויה. שם הוא מגלה כמה גילויים מפתיעים: אביו לא היה בן תמותה רגיל, אלא האל האפריקאי אנאנסי – ישות נכלולית ורבת תחבולות, שלא בחלה בשום תכסיס על מנת לסחוט צחוק או להפיק הנאה; וצ'ארלי עצמו אינו בן יחיד כפי שחשב. יש לו אח ששמו עכביש, שאותו הוא יכול לזמן בעזרת עכביש אמיתי, חיית הטוטם שבה התגלגל אביו לפעמים. אט אט הוא מבין באיזו פרשייה הסתבך, וכמה מעט הוא יודע על המורשת המשפחתית שלו ועל כוחותיו שלו.

"בימי קדם," כותב גיימן, "כל החיות רצו סיפורים על-שמן, בימים שבהם השירים ששרו את העולם עדיין הושרו, בימים שבהם עדיין שרו את השמים והקשת והים. זה היה בימים ההם, כשחיות היו גם אנשים ולא רק חיות, שאנאנסי העכביש סידר את כולם, במיוחד את נמר, כי הוא רצה שכל הסיפורים יהיו על-שמו. סיפורים הם כמו עכבישים, עם הרגליים הארוכות שלהם, וסיפורים הם כמו קורי עכביש, שאנשים מסתבכים בהם לגמרי, אבל נראים יפים כל-כך מתחת לעלה בטל הבוקר, ובדרך האלגנטית שהם מתחברים אחד לשני."

הייתי רוצה לפתוח דווקא בשאלה מורכבת. יש לי תחושה ש"בני אנאנסי" הוא ספר שעוסק למעשה באמנות הסיפור, בכוח שלה לעצב את המציאות. הקרב שהגיבור שלך נקלע לתוכו הוא לא מלחמת אור בבני חושך אלא מאבק על בעלות של סיפורים ועל הזכות לספר אותם. האימה שבו נובעת מהגורל הצפוי לעולם אם הסיפורים ייפלו בידיים הלא נכונות. בכך "בני אנאנסי" ממשיך את ספרך הקודם, "אלים אמריקאיים", שבו שאבו האלים את כוחותיהם מכמות המאמינים בהם, מהקהילה שסיפרה את סיפוריהם, וגם את יצירתך הראשונה, "הסאנדמן", שסבבה סביב החלום ויכולתו לעצב את התודעה והמציאות.

"אומרים שבני אדם נחלקים לשועלים וקיפודים. השועלים מכירים דברים קטנים רבים ואילו הקיפודים יודעים דבר אחד גדול. שנים רבות האמנתי שאני שועל. אבל בשלב מסוים עצרתי והתבוננתי בכתיבה שלי והבנתי שהיא מסתכמת בנושא אחד גדול, שהוא חשיבותם של סיפורים, הערך שלהם, ומדוע סיפורים משנים. בכל פעם שאני מתחיל לכתוב ספר אני חושב שאני אספר סיפור חדש. ורק כשהיצירה מושלמת אני מגלה שחזרתי לאותו נושא - המקום הרב שתופסים סיפורים בחיינו. ואני סבור שזה נושא שהכרח שיצירת ספרות תעסוק בו.

"אני סופר וכך אני רואה את העולם, ובזה אני מעוניין, בצורה שבה סיפורים מנהלים אותנו. אנחנו מוצאים משמעות ומקום באמצעות סיפורים וחלק מהסיפורים מוליכים אותנו למקומות מסוכנים. לחלק נרחב ממה שקורה כרגע במזרח התיכון אחראים סיפורים שנכתבו לפני 5,000 שנה, שאנשים ממשיכים לספר לעצמם גם היום ושדוחפים אותם לנקיטת פעולות נואשות. אלה סיפורים שמסתיימים במוות ממשי מאוד. בסופו של חשבון סיפור הוא שהביא לכך שאדם מסוים עלה על מטוס והטיס אותו לתוך מרכז הסחר העולמי. תחושתי היא שסיפורים הם ההישג החשוב ומסוכן ביותר שיש לנו כיצורי אנוש, ובאותה עת, גם הנשגב והנאצל ביותר".

אחרי השימוש שעשית בספר "אלים אמריקאיים" במיתולוגיות רבות, מורכבות ומשוכללות, אתה פונה בספרך החדש למיתולוגיה האפריקאית, שהיא בסיסית יותר, ראשונית יותר, ונאיבית משהו. למה?

"הספר נולד בעקבות שיחה עם חבר טוב שלי, לני הנרי, שבה הוא התלונן בפניי שאין סרטי אימה שמככבות בהם דמויות שחורות, ושהוא היה שמח לשחק בסרט כזה. התחלתי לכתוב סינופסיס, אבל כשהשלמתי אותו, האימה היתה רק חלק זעיר ממנו. וחשבתי לעצמי שאם כתבתי כבר סיפור שבו הדמות הראשית שחורה, מדוע שלא אעסוק במיתולוגיה אפריקאית? את סיפורי אנאנסי אהבתי מאז ומעולם, בעיקר מצאה חן בעיני העובדה שגיבור הסיפורים האלה הוא עכביש לא מזיק לכאורה, שמתחוור שהוא תחבלן מצחיק עד דמעות. אני אוהב את התחבלנים והתכסיסנים למיניהם, ואוהב את המיתולוגיות שמעניקות לדמויות מהסוג הזה תפקיד ראשי. בתנ"ך כמעט אין לנו דמויות כאלה. למרות שניתן למצוא להן שם רמזים והדים, נגיד, יעקב שמוציא במרמה ברכה מיצחק, על ידי כך שהוא מתחזה לעשיו. אבל לא די רק בתחבולה. ליעקב יש מטרה שמכתיבה את המעשים שלו, ותחבלנים לא זקוקים למטרה על מנת לבצע את המעללים שלהם - הם עושים אותם לשם ההנאה שבדבר, ואין שכר ועונש בסיפורים שלהם. למרות שלפעמים התחבלנים נלכדים בתעלולים ובהרפתקאות שלהם ונהרגים.

"אבל צריך לזכור ש'בני אנאנסי' לא מתמצא רק בזה. זה גם ספר על משפחה. מצד אחד הוא עוסק ביצורים מיתולוגיים, בחיות טוטם המתקיימות בראשית הזמן, ומצד שני הוא מספר על בחור בימינו שאביו עושה לו בושות".

הבושה שחשים ילדים ביחס להורים שלהם גם היא מוטיב אוניברסלי.

"בדיוק. הבת שלי מתביישת בי. הורים מביכים את הילדים שלהם, זה התפקיד שלהם. גם סבים וסבתות גרועים בזה לא פחות. קח לדוגמא את סבתא שלי. כשהייתי ילד, לפני שהייתי יוצא מהבית, היא הייתה מוציאה ממחטה מהכיס שלה, יורקת עליה ומצחצחת את הלחיים שלי וככה הייתי יוצא לרחוב, מרוח ברוק-סבתות".

אם נחזור לרגע לשיחה שהולידה את "בני אנאנסי", האם אין בעיה בעובדה שאתה, אדם לבן, כותב על דמויות שחורות ועל מיתולוגיה אפריקאית? האם לא נתקלת בהרמת גבות, שלא לדבר על תגובות קשות יותר?

"ניתן היה לצפות שלפחות מישהו יתעצבן. ואני באמת לא יודע למה לא ביקרו אותי על כך. למרות שאני, כשלעצמי, חושב שזו דרישה טיפשית. אם אינך רשאי לכתוב ספרות מתוך ראשיהם ועורם של בני אדם אחרים, אתה נידון להצטמצם לכתיבה על אודות עצמך. כלומר, אילו הייתי נענה לדרישה הזו הייתי רשאי לכתוב רק על סופרים יהודים שבילו את עשרים השנה האחרונות שלהם בארצות הברית. מה הטעם בלכתוב אם אינך יכול לכתוב על בני אדם שיש להם צבע שונה או רקע אתני אחר? מבחינתי, המחשבה על כך בלתי נסבלת. אם אתה כותב ספרות, פירושו של דבר שאתה יוצר דמויות. והדמויות הראשונות שיצרתי בחיי היו הדמויות של ה-"Endless". (ביצירת הקומיקס ה"סאנדמן", משפחת האינסופיים מונה שבע ישויות שהן שבעה היבטים של הרוח האנושית: גורל, מוות, חלום, הרס, תשוקה, ייאוש וטירוף, ש.א.) שבעת האינסופיים הם למעשה רעיונות מואנשים, אידיאות שלבשו גוף. שיקול כמו צבע עור, למשל, הוא שיקול זר ביחס לכל אחת מהדמויות הללו".

האם זו הסיבה שאתה כותב ספרות שהיא פנטסטית במהותה, משום שהיא מאפשרת חירות גדולה יותר מאשר ספרות ריאליסטית, חירות להמציא, למתוח את הגבולות של ההמצאה?

"אני נוטה לחשוב שריאליזם הוא כלי לא רע בכלל. אבל הוא כלי נוסף. ספרות היא כמו גינון, וריאליזם הוא את חפירה, כלי חשוב, אבל לא היחיד או ההכרחי לצורך ביצוע המלאכה. גם מדע בדיוני הוא כלי כמוהו, ורומן היסטורי ופנטסיה. אפשר אף לטעון שספרות ריאליסטית היא פלג אחד של ספרות פנטסיה, כי גם היא בודה עולם ודמויות.

"האמת היא שבשנים האחרונות אני לא נתקל בספרות ריאליסטית, על אף שאני מחפש אחריה. נראה לי שרוב הספרים המעניינים שראו אור לאחרונה ומשווקים כספרות מיינסטרים לא נענים להגדרות של ריאליזם. קח לדוגמא את 'ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי' (מאת מייקל שייבון), שאמור להיות ספר ריאליסטי, אתה מוצא שם את הגולם וכמה גיבורי על. אתה אומר לעצמך, 'אוקיי', וממשיך לספר הבא, 'העצמות המקסימות' (מאת אליס סיבולד), ומגלה שדמות המספר ברומן היא רוח הרפאים של ילדה בת תשע. והלאה, לספר נוסף, 'אשתו של הנוסע בזמן' (מאת אודרי ניפנגר), ושם אתה נתקל בדמותו של נוסע בזמן. אני מניח שספרות ריאליסטית מצויה בכמויות נכבדות בחנויות הספרים, אבל בכל פעם שספר מושך את תשומת לבי, מסתבר לי שהוא מכיל אלמנטים פנטסטיים. שפע האפשרויות הוא מה שקוסם לי בכתיבה, וגם היכולת להשתמש באילו כלים שאני רוצה. השאלה היא לא איזה סוג ספרות אני יוצר, אלא כמה משכנעת המציאות שאני בורא. ספרות, מבחינתי, היא עדות לכוחו של הדמיון, להיקפם של כוחות היצירה.

"בכל פעם ששואלים אותי על ריאליזם אני נזכר בפיקאסו. יש סיפור על חייל אמריקאי שעוצר את פיקאסו ברחוב בפאריס אחרי מלחמת העולם השנייה וטוען באוזניו שקוביזם הוא טעות אמנותית, בדיוק כמו אימפרסיוניזם ושאר הזרמים המודרניסטיים בציור, ומה שטוב הוא ציור ריאליסטי, ייצוג ממשי של המציאות. וכשהחייל מסיים את ההרצאה שלו הוא שולף את הארנק שלו ומראה לפיקאסו תמונת פספורט של החברה שלו. ופיקאסו מסתכל בתמונה ושואל: 'החברה שלך באמת כל כך קטנה?'".

ב"אבק ומראות" אתה מספר על סופר שנשכר לעבד רומן שלו לתסריט, נוסע להוליווד והולך לאיבוד. שני עמיתים שלך, טרי גיליאם ("האחים גרים") ואלן מור ("וי פור ונדטה"), הביעו לאחרונה אכזבה עצומה מהיחס שזכו לו בתעשיית הסרטים האמריקאית. ובימים אלה מעבדים את ספרך "אבק כוכבים" לסרט הוליוודי בכיכובם של רוברט דה-נירו ומישל פייפר. אתה חושש?

"אם להודות על האמת, אני דווקא מרוצה מהתוצאות. ההתנסות החיובית שהייתה לפרנק מילר ('סין סיטי') דחפה אותי להיות מעורב ככל הניתן בהפקה של 'אבק כוכבים'. הגישה של אלן היתה תמיד 'כתבתי את הקומיקס, מכרתי את הזכויות, אני מושך את ידי מהסרט, אני בטוח שהוא ייצא זבל'. והסיבה שהסרט האחרון לא עלה יפה היא בדיוק משום שלאלן לא היתה השפעה עליו. אני, לעומת זאת, הייתי מעורב ב'אבק כוכבים'. לא רציתי לכתוב את התסריט בעצמי, אבל בחרתי את התסריטאית, ג'יין גולדמן, והיתה לי השפעה על בחירת הבמאי, מתיו ווהן. היו שני במאים שהייתי מעוניין שיביימו את הסרט: טרי גיליאם ומתיו ווהן. אבל טרי גיליאם ביים לא מכבר סרט פנטסיה משלו, לכן נותר מתיו ווהן. ואני מברך על הבחירה בו. עד כה צילומי הסרט עולים לשביעות רצוני. למרות שתמיד יהיה אפשר לדפוק את הסרט בעריכה".

ודאי ידוע לך שבישראל, ואני מניח שהמצב דומה גם ביתר חלקי העולם, אתה מעורר רגשות חזקים. בכנס חובבי המד"ב והפנסטיה הישראלים (פאן.קון), שהתקיים ב-27 לחודש, הוקדש מושב אחד ל"סיבות לא לקרוא ניל גיימן" ולווה בהרצאה שכותרתה היתה "גיימן למתחילים: סיבות לקרוא את ניל גיימן". אילו היית אחד המשתתפים במושב או היית צריך לשאת את ההרצאה, מה היו טיעוניך?

"אילו הייתי נוכח שם, התגובה הראשונה שלי היתה: 'בבקשה תנו לי לצאת מהאולם'".

ובכל זאת, תן לי סיבה אחת לקרוא את ניל גיימן וסיבה אחת לא לקרוא אותו.

"אהממם, סיבה טובה לקרוא את ניל גיימן: לקרוא את ניל גיימן זה כמו לצאת לחופשה במקום אקזוטי. תפגשו יצורים מעניינים. תיתקלו ברעיונות שיפתיעו אתכם, תבקרו במקדשים עתיקים וביערות גשם עצומים ותחזרו הביתה בכוחות מחודשים. אני מקווה.

"סיבה טובה לא לקרוא את ניל גיימן: יש מי שחופשה במקום אקזוטי עלולה להרתיע אותו, הוא יכול לחשוב: 'אלוהים אדירים, לאן הגעתי? הנוף כאן מוזר מדי. אני מעדיף לחזור לשכונה שלי, לאזור שבו אנשים מעדיפים ריאליזם'. ונכון, לפעמים אפילו ממש נחמד לקרוא ספרים על דמויות שיכולות להיות השכנים שלך, או אנשים שאתה רואה ברחוב מדי יום.

"ועכשיו לי יש שאלה: מעניין אותי לדעת אם חוויית הקריאה של ניל גיימן בעברית שונה מאוד מחוויית הקריאה בו באנגלית?"

אתה באמת רוצה שאני אענה על זה? התרגום של "בני אנאנסי" נהדר ובכל זאת יש שוני מהותי בין המקור והתרגום. השפה היא מחסום. עברית היא שפה שקשה יותר לכתוב בה פנטסיה, במיוחד מהסוג שאתה כותב; פנטסיה שמצד אחד היא יומיומית ומתרחשת במציאות שמוכרת לנו, ומצד שני חורגת ממנה כל הזמן, ונודדת לאזורים מיתולוגיים יותר, פגאניים, שהם בני בית באנגלית, אבל בעברית הם זרים, ומעניקים את התחושה שהם מיובאים, מתורגמים.

"השפה והסביבה התרבותית שבה השפה פועלת באמת יכולות להוות בעיה. כשאני חושב על המדינות שבהם הספרים שלי מצליחים אני מתקשה למצוא היגיון. הספרים שלי רבי-מכר בפולין, למשל. אין לי צל של מושג למה".

גם בישראל אתה סופר מצליח.

"זה משמח אותי, וגורם לי לתהות מדוע יצירות בדיון מצליחות בארצות כאלה ולא באחרות, ועל אילו צרכים תרבותיים עונים ז'אנרים מסוימים בזמן מוגדר, בין אם מדובר בסרטי מפלצות יפניים או בספרות על המלחמה הקרה.או ספרות פנטסטית".

באשר לישראל, תוכל לקבל בעצמך תשובות לשאלות כשתגיע לכנס אייקון שיתקיים באוקטובר. כלומר, אני מקווה שתגיע.

"כל זמן שינחתו מטוסים בישראל אני אגיע. אני עוקב אחרי החדשות, שומע על הפצצות נוספות ואומר לעצמי: 'יהיה מעניין'".